שרלוק (Sherlock), אחת הסדרות המצליחות ביותר של רשת BBC הבריטית, לא מספקת תוכן רב למעריציה. אורכו של פרק בסדרה הוא, אמנם, כשעה וחצי, אך כל עונה מכילה רק שלושה פרקים, ואנו זוכים לראות עונה כזאת אחת לשנתיים, ולאחרונה אף בתדירות נמוכה יותר. לא מפתיע, אם כך, שכוכבי הסדרה עצמם ממשיכים לפרויקטים אחרים, שונים ומגוונים, שאינם קשורים להרפתקאות הבלש התמהוני וחברו הרופא הלום-הקרב.

כעת, כשהם חוזרים שוב למסך לעוד עונה קצרה וגרנדיוזית, אנחנו תוהים אם באמת חיכינו להם? הפרק הראשון בעונה 4, “תאצ’ר כפול שש” (The Six Thatchers), עולה בימים אלה ב-Yes ומשודר מידי יום רביעי ב-20:30, והנה מה שחשבנו עליו.

אזהרה – מכאן יתחילו ספוילרים לפרק, ולעונות שקדמו לו

הדמויות עדיין מקסימות

כוחה העיקרי של “שרלוק” היה, מתחילתה, בצוות השחקנים שלה. בנדיקט קאמברבאטץ’ (Benedict Cumberbatch) מייצג את שרלוק הולמס בצורה יוצאת מן הכלל. כמו שהסדרה לקחה את סיפוריו של שרלוק הולמס למקומות שונים, יותר מודרנים, כך גם הייצוג של קאמברבאטץ’ שונה מהייצוג המסורתי, אך גם מתאים מאד לשרלוק בעידן המודרני.

מצד שני, מולו ניצב מרטין פרימן (Martin Freeman), שחקן שאין גבול לחן שלו, ואין תחתית ליכולת שלו להתחבב על הצופים. בחירה טובה ממנו לג’ון ווטסון, במיוחד לווטסון שמתמודד עם שרלוק כה חריג, קשה לדמיין.

ועם הזמן ליבנו התחמם לעוד דמויות, שנהייו כולן כמשפחה. כמו בספרים, כך גם בסדרה, אי אפשר שלא לחבב את לסטראד חסר היכולת, אותו משחק רופרט גרייבס (Rupert Graves), או את מיסיס האדסון בגילומה של אונה סטאבס (Una Stubbs). גם מייקרופט הולמס, אחיו של שרלוק, משחק תפקיד הולך וגדל מפרק לפרק, ומרק גטיס (Mark Gatiss) שמשחק אותו מצליח להיות דוחה אך גם מוכר ואהוב באותה הנשימה.

שרלוק ומייקרופט (תמונה באדיבות yes, קרדיט: Hartswood Films 2016)

מקסימה במיוחד היא מרי, אשתו הראשונה של ג’ון. מרי, אותה מגלמת אמנדה אבינגטון (Amanda Abbington), מוכרת לנו פרק זמן קצר מאד ביחס לדמויות האחרות, אך היא דמות סימפטית שקל מאד לאהוב, במיוחד בגלל שהיא מצליחה להכנס לדינמיקה המורכבת מאד בין הולמס לווטסון, למצוא שם את מקומה, ולהפוך את הדינמיקה המשולשת ביניהם למעניינת לא פחות, ומתפקדת לחלוטין.

יוצרי הסדרה, מרק גטיס וסטיבן מופאט (Steven Moffat), יצרו דמויות מצוינות, ליהקו שחקנים נהדרים לתפקידים האלה, והצליחו לייצר דינמיקה מורכבת ומעניינת סביבן. אבל מהר מאד הם משבשים הכל עם התעסקות קטנונית ומיותרת בדמויות האלה, שהופכות בקלות בלתי נסבלת לדמויות מעייפות, לא אמינות ולא מעניינות.

סיפור עייף וחסר מעוף

שרלוק הולמס כבר מזמן אינו בלש. הוא הפך למעין מכשף רב עצמה, כזה שממציא פתרונות לבעיות יש-מאין, ואז גורם למציאות להתעוות כדי שהוא יצא צודק. עלינו, הצופים, זה כבר לא ממש עובד, כשהכרזות אויליות כגון “הסקתי משני סוגי הויניל שבנכם התחזה למושב של מכונית ומת משבץ, עליו מעיד קולו החלוש בטלפון שלא שמעתי!” לא מצליחות לשכנע אף אחד, מלבד את הדמויות רפות השכל שסובבות את הולמס, שנכתבו פשוט כדי לגרום לו להרגיש מאד, מאד חכם ומיוחד.

אך מרי, זו שכה אהבנו ולמדנו להעריך, היא זו שלחלוטין איבדה כיוון. לאחר שבפרק השלישי של העונה השלישית גילינו שמרי היא סוכנת-חרש לשעבר, אהבנו את העומק הנוסף שזה הוסיף לה, כמו גם לדמותו של ווטסון, כאחד שנמשך לסכנה ואלימות. כעת היא כבר ילדה תינוקת, והיא גם אם בתו של ג’ון, וגם אשתו, וגם, עדיין, סוכנת-חרש עם עבר אפל וכישורים יוצאי דופן הנשמרים למרגלים ולשכירי חרב שכמותה. אך סיפור המקור שלה, הסיפור על העבר הסודי שלה, בכלל לא מעניין.

ווטסון, מרי, שרלוק והתינוק (תמונה באדיבות yes, קרדיט: Hartswood Films 2016)

הפרק כולו קורץ שוב ל”חותם הארבעה” (The Sign of Four), הסיפור המקורי בו ארבעה אסירים חותמים על ברית סודיות סביב מקום הימצאן של שש פנינים, בעיר ההודית אגרה (Agra). זהו גם הסיפור בו מרי מופיעה בספרים לראשונה. למרק גטיס, שכתב את הפרק, היה כל כך חשוב לטפוח על השכם של עצמו על הרפרנס הזה, שהוא אף כתב למייקרופט, הדמות שהוא עצמו משחק, כמה שורות שמדברות על כך שארגון AGRA, אליו מרי משתייכת, נשמע כמו שם של עיר בהודו.

הקריצה הזאת עברה מעל לראש של כל צופה שלא מכיר את סיפוריו של ארתור קונאן דוייל מקרוב. ומי שכן מכיר? לא זכה בשום דבר, מלבד אותו סיפוק סתמי מפוקפק מקריאת “הא! את הרפרנס הזה הבנתי!”

סיפור AGRA, בביצוע הנוכחי, פשוט משעמם. הזעזוע הראשוני מהתגלית שמרי מרגלת כבר חלף, והסוכן המסתורי שמנתץ פסלים של מרגרת תאצ’ר, בטעות נתקל בשרלוק, ובטעות עולה על מרי רק בשביל בטעות למות במרוקו, בטעות, באופן אקראי, פשוט לא מרגש, לא מעניין ובגדול חסר תועלת.

פתרון התעלומה גם הוא מאד סתמי, בהתחשב בכך שהטענה ש”אף אחד לא שם לב למזכירה” מטופשת. שרלוק, הרי, שם לב להכל. ואז גם מרי מתה, ולמה? מה הסדרה הרוויחה ממותה? קונפליקט חדש בין הולמס לווטסון? “פיתוח דמות”? “קידום העלילה”?

ג’אגלינג אמוציונלי

“שרלוק” הפכה, בשלב הזה, ללא יותר מפולחן האישיות של בנדיקט קאמברבאטץ’. סדרה זו מצליחה להתקיים רק על חשבון הקסם האישי שלו ושל שאר השחקנים. היא כבר מזמן לא סדרת בלשים מעניינת, אך לכל הפחות היא מבדרת מאד בגלל הדמויות האהובות שבה.

מתוך “שרלוק” (תמונה באדיבות yes, קרדיט: Hartswood Films 2016)

“תאצ’ר כפול שש”, פרק הבכורה של העונה החדשה של “שרלוק”, רצה מאד לזעזע. נראה שהיוצרים החליטו שבשביל זה – מרי צריכה למות. אחרי שאהבנו את הדמות הזאת, נקשרנו אליה, נעשה כדוגמת “משחקי הכס” ונהרוג אותה! אלא שבפרק של שעה וחצי, בו כל מה שקורה זה סתם מסך עשן, שמטרתו הסופית היא מוות מטופש של דמות אהובה, האפתיה משתלטת. ואי אפשר כבר להרגיש דבר כלפי דמויות, כי למה שלנו, לצופים, יהיה אכפת, אם לכותבים כבר לא אכפת בכלל?

יש לציין שפרימן, ווטסון יקירינו, בכל זאת מצליח לעורר כלפיו אמפתיה ואהדה, גם אחרי הפלירט המטופש עם הזרה מהאוטובוס, ששוב מרגיש כמו נסיון של התסריטאים לבלבל אותנו עוד קצת. מותה של מרי ישפיע על ווטסון, ואנו נרגיש את כאבו.

כאבו של ווטסון ישפיע על שרלוק, ואנו נחוש במצוקתו. הרי קאמברבאטץ’ ופרימן עדיין שחקנים נהדרים. אך להקדיש שעה וחצי מגובבת רק בשביל להרוג דמות בסצנה אנטי-קליימטית חלשה? לכלכתם, גטיס ומופאט. הזמן שלנו שווה יותר מחוסר האונים התסריטאי הזה.

הפרק הראשון בעונה הרביעית של “שרלוק” (Sherlock), סדרת הבלשים של BBC, הסתכם באירוע אחד טראומטי משמעותי שטלטל את כל הדמויות המרכזיות בסדרה. אותו אירוע לא קידם את העלילה המרכזית של הסדרה, אך הניח את הקרקע לשינוי משמעותי במערכת היחסים בין הדמויות. כעת, על היסודות האלה, נבנה “הבלש המשקר” (The Lying Detective), הפרק השני של העונה, שמנסה לשים את גיבורי הסדרה במקום רע מהרגיל, הן ביחסים ביניהם, והן בקשר עם הפושע התורן.

קריאה נוספת: ביקורת סדרה: “שרלוק”, עונה 4 פרק 1 – פולחן האישיות של בנדיקט קאמברבאטץ’

מכאן יתחילו ספוילרים לפרק – ראו הוזהרתם!

ווטסון פנטסטי, שרלוק מאוס

“הבלש המשקר” מתחיל בלהתמקד דווקא בג’ון ווטסון. זה הגיוני ומתבקש, בהתחשב בזה שמותה של מרי בפרק הקודם השפיע עליו יותר מאשר על כל דמות אחרת בסדרה. ההתמקדות בווטסון כבר מהרגע הראשון שוב מזכירה לנו את מה שיוצרי הסדרה, מופאט וגטיס, לא יתנו לנו לשכוח – שווטסון הוא הלב בצמד הזה, הוא הנשמה. אין ספק שהסיטואציה בה ווטסון נמצא, והצורה בה מרטין פרימן משחק את הדמות האהובה, גורמת לליבנו לצאת אליו. זו התחלה מצוינת לפרק, ופיי-אוף מאד מוצלח לפרק הקודם, שברובו היה מאוס ולא אפקטיבי.

מרטין פרימן כג’ון ווטסון מתוך “שרלוק” (תמונה באדיבות yes, קרדיט: Hartswood Films 2016)

המעבר לשרלוק, מנגד, מייגע. גם שרלוק הולמס, הבלש הסוציופתי, הושפע מאד ממותה של מרי. מותה הכה בו פעמיים: פעם אחת כיוון שהם התיידדו, ופעם שנייה כיוון שהוא מרגיש אשם במותה, וכך מרגיש גם ווטסון, מה שיצר ביניהם קרע שלא ניתן לגשר עליו.

אך ההתמודדות של שרלוק, בעזרת סמים, כבר לא מרגשת במיוחד. ל”שרלוק”, הסדרה, היה תמיד מימד קומי מסוים. כעת, לאחר הטרגדיה הגדולה של ווטסון, אותו מימד קומי נופל, לפחות בתחילת הפרק, לחלוטין על כתפיו של קמברבאץ’. ושרלוק כבר לא באמת משעשע. בשלב הזה, בעונה הרביעית, אנחנו מכירים אותו ורגילים אליו. הטוויסט הקל בכך שהוא איטי יותר בגלל השימוש בסמים הקשים הוא כלי עלילתי חביב, אך השימוש בו לא מוצלח ממש.

מעיק במיוחד הרגע בו הולמס וווטסון נפגשים שוב, בביתה של הפסיכולוגית. המחשבה כולה לפיה שרלוק הצליח לצפות שבועיים מראש היכן כל האנשים שהוא זקוק להם יהיו כבר לא מצחיקה, וגם לא ממש מרשימה, אלא פשוט מייגעת. אין בזה כל קסם עוד, בפעלולי החשיבה המוגזמים שלו. זה שוב ושוב מרגיש כמו עוד נסיון עצל של התסריטאים לכשף ולהדהים אותנו, הצופים, כשאנחנו כבר צפינו במספיק שעות מהסדרה הזאת בשביל לדעת למה שרלוק מסוגל, מבלי להתרשם מזה יותר אף פעם, בחיים.

מכאן הזוגיות המיוחדת של הולמס וווטסון ממשיכה ליפול ולעלות. הרגעים בהם הם מגשרים על השסע ביניהם הם רגעים נהדרים, אך מופרדים בעלילה דלה ולא מורכבת, שמבזבזת זמן רב בלנסות לעשות אותה מושכת לצופים. בסוף, כשג’ון משלים עם שרלוק ועם מותה של מרי, זה רגע מרגש, שאי אפשר שלא לחוש בו במטען הענקי ששני הגיבורים נושאים עמם.

מתוך “שרלוק” (תמונה באדיבות yes, קרדיט: Hartswood Films 2016)

מצד שני, כל הפורקן של ווטסון מול אשתו הבדיונית, והוידוי שלו על כך שהוא הרגיש שהוא בגד בה, הרגיש מאד מלאכותי. בעוד שהסיפור על כך שהוא מרגיש אשם על משהו שהוא עשה בזמן הזוגיות הוא טוב ומעניין, הדרך בה זה מועבר מטושטשת ולא ברורה, נבלעת בבלאגן הסיפורי של שאר הפרק.

מפתיע שבפרק הקודם, בו רוב הפרק היוצרים ניסו למשוך רק עוד ועוד זמן כדי להגיע לאורך פרק מספק, הם לא התמקדו מעט יותר ברומן ההתכתבות של ווטסון. לשבור סיפור מוצלח לשניים לא שלמים זה לא רק מהלך תמוה, זה גם מהלך יהיר, שמסתמך על כך שהצופים ימשיכו הלאה.

ויש הבדל בין זה לבין קליף-האנגר טיפוסי. בשביל קליף-האנגר מוצלח, על הצופה להבין מה בדיוק עשוי לקרות, מה הסכנה שלשמה הוא יהיה במתח וירצה לראות עוד פרק. כאן, במקום זה, הוכנס רומן מוזר ולא קשור בפרק, שהרגיש מחוץ לדמות ומחוץ לקונטקסט, במטרה ליצור קונפליקט מלאכותי בפרק שאחרי. וזה מרגיש די זול ומעליב, אך זה נהייה גם אופייני ל”שרלוק”, סדרה שהפסיקה לנסות לעניין את הצופים שלה, ובמקום זה מספרת סיפורים לא קוהרנטים תחת מעטה של “ואוו! תראו איזה בלש!”

שיטת הסיפור העקומה של גטיס ומופאט מתבטאת גם בחשיפתה של יורוס (Eurus), אחותם של שרלוק ומייקרופט. הרעיון שיורוס עקבה אחרי שרלוק, התחבאה מתחת לאפו למרות שהיא אחותו, כיוונה אותו לרוצחו הפוטנציאלי והערימה על ווטסון פעמיים – פעם אחת באוטובוס ופעם אחת כפסיכולוגית – הוא רעיון מעניין בפני עצמו.

אך היוצרים החליטו להוסיף נופך דרמטי נוסף לחשיפה, שפגם בה. בין אם מדובר בסדרת בלשים או בסדרת ריגול, ו”שרלוק” משחקת בשני המגרשים, יש להזהר עם כמות וקצב הרמזים שניתנים לצופה. אך הרמזים החושפים את זהותה של הפסיכולוגית כאחותו של שרלוק הולמס לפתע נערמים בערימות לפני שהיא עצמה חושפת את הטוויסט בעלילה.

כך נוצר מצב בו הצופה מבין את המתרחש, והסדרה רק ממשיכה למתוח את המסטיק, כמו לומר “תראו כמה זה מתוחכם!”. אולי זה נסיון חריג של הסדרה לגרום לצופה גם להרגיש חכם ומיוחד, ממש כמו הולמס עצמו, עם יכולות דדוקציה פנומנליות שאף אלי חכמה יווניים היו מוצאים עצמם פעורי פה ונדהמים מהן!

מוזר שהיא לועגת גם לווטסון, “גברים אף פעם לא באמת מסתכלים לך בפנים”, בהתחשב בכך שהוא ראה אותה פנים אל פנים רק פעמיים, מחופשת, בסיטואציה מביכה. אין שום אמירה מורכבת או מעניינת בכך שווטסון לא זיהה אותה, אך היוצרים ניפחו את זה עם דרמה ועם נסיון לאמירה בנאלית למדי.

חלק מהדרמה הזאת נוצרה, כנראה, כדי להסיח את דעתינו מכך ששרלוק לא זיהה את אחותו. שרלוק, שלנוחותם של התסריטאים יכול לצפות את פעולותיהם של אנשים כמה שבועות מראש, שמצליח לפתור תעלומות בלתי פתירות דרך הסקות מופרכות לחלוטין, ששם לב לצד של הקפל בשמלה ולריח של התבלינים על הפתק המקופל, לא זיהה את אחותו בשר ודם.

ודאי נשמע עוד הסברים רבים על יורוס, על טיב יחסיהם של ההולמסים השונים, ועל הסיבות שבגינן שרלוק לא זיהה אותה, כי זה מה שהסדרה עושה – דוחפת עלילות לא מתפקדות, ואז בדיעבד גם מתקנת אותן, כדי לגרום לנו שוב להדהם מכמה “שרלוק” מתוחכמת, כביכול.

נבל שרוצים לאהוב

על קלוורטון סמית (Culverton Smith), הנבל התורן, אין יותר מדי מה לומר, אך יש הרבה מה לומר על מה שהיוצרים ניסו לעשות ממנו. קלוורטון עצמו הוא נבל די אפקטיבי – טובי ג’ונס (Toby Jones), המשחק אותו, הוא שחקן מוכשר ומנוסה, שמאמץ את התפקיד באהבה רבה. הוא מצליח להעביר את הדמות גם כדוחה, וגם כחביבה מאד על הסביבה שלה.

ג’ונס מצליח לתעל מעין אי-נעימות פנימית מאד מובהקת, שמעצימה את סמית. הרוצח הסדרתי עליו הוא מבוסס, ה. ה. הולמס (H. H. Holmes) הוא דמות היסטורית מרתקת, שבהחלט ראוי לבסס עליה נבלים בעוד סרטים וסדרות טלויזיה. עד כאן הכל נראה טוב ויפה. מכאן גטיס ומופאט, כהרגלם, החליטו להגזים.

מתוך “שרלוק” (תמונה באדיבות yes, קרדיט: Hartswood Films 2016)

הכירותינו עם סמית מתחילה כבר במקום מוזר. הוא אוסף סביבו את חבריו הקרובים ביותר, כי הוא רוצה להתוודות בפניהם בסוד איום ונוראי. אנו מגלים במהרה שמדובר ברצח, ובהמשך שמדובר לא רק ברצח חד פעמי. אחר כך אנו למדים שסמית לא רק רוצח סדרתי, אלא גם מתוודה סדרתי, ששוב ושוב מודה ברציחות שלו, ומוחק את זכרונם של מאזיניו.

זווית זו, של הרוצח שרוצה לספר לאנשים על חטאיו, היא זווית פנטסטית לרוצח סדרתי פעיל ואפקטיבי כמו קלוורטון סמית. היא פשוטה, אנושית ומעניינת, ויכלה להיות זהב בידי התסריטאים. במקום להתמודד עם האתגר המעניין, עם השאלה “מה עושה רוצח שממש אוהב להתוודות”, החליטו הכותבים לפתור הכל בקסם, כמו כל דבר אחר ב”שרלוק”, או במקרה הזה בטכנולוגיה מפוקפקת שהומצאה לפרק זה במיוחד, תרופה שכביכול מוחקת זכרון של אנשים, עם וודאות גרוטסקית בהצלחת המחיקה. שוב, במקום בנייה טובה של סיטואציה מעניינת, גטיס ומופאט פשוט עוקפים את האתגר התסריטאי מסביב, חותכים פינה, וממשיכים.

אחר כך, שרלוק מציין שסמית הוא האוייב הנוראי ביותר עמו הוא וג’ון התמודדו אי פעם. אמירה תמוהה, כיוון שרק לא מזמן היה זה מגנוסן (Magnussen), הנבל של פרק סיום העונה הקודמת, שהיה האויב הנוראי ביותר שהם ידעו, וברקע עדיין קיים צילו של מוריארטי, שלשמו שרלוק נחנן ומעשה הרצח שביצע נמחק ובוטל, כיוון שמוריארטי הוא העבריין והפושע וחדל האישים והמפלצת הנוראיים ביותר שידעה האנושות. אך מגנוסן נשכח כבר, ומוריארטי לא משנה כרגע, כי על סמית נופלת האחריות להיות “הכי נורא אי פעם” החדש והזמני.

הדרמטיזציה המיותרת נמשכת כאשר סמית מזכיר את ה. ה. הולמס, ומתרברב בכך שהרוצח הולמס לא היה חכם, כי הוא בנה מלון שלם, ואיש חכם לא בונה דברים, אלא לוקח דברים של אחרים. כראיה לכך, סמית מראה אחר כך שהוא לא בנה בית חולים, אלא קנה בית חולים קיים, ובנה לו אגף שלם בתכנונו שלו, עם מעברים סודיים למטרות רצח, בדומה למלון של ה. ה. הולמס. מה ההבדל, עם כך, בין המלון של הולמס לאגף של סמית? סמנטי, בעיקר, אך אי אפשר לחסוך מאתנו, הצופים האומללים, עוד הגזמה סתמית ומיותרת שמוזילה ומקטינה דמויות ומצבים שהיו באמת נהדרים ומוצלחים, אלמלא ההתנהלות הילדותית הזאת.

בסוף, כשקלוורטון נתפס, זה די משעשע לגלות שהראיות נגדו לא תקפות בבית משפט, אך אין זה משנה כי הוא עצמו מודה ברציחות, ולא מצליח להפסיק להתוודות. זה טוויסט מצחיק ובו זמנית אפל מאד לדמות הזאת, סוף מעניין ואף הולם לסמית, שהיה מוצלח כפליים אם לנטיית הוידויים הכרונית שלו היה ביטוי מוצלח יותר מטכנולוגיית זכרון קסומה, שמבטלת את כל הערך הסיפורי של הדבר עד לנקודה הזאת.

בשורה התחתונה

“הבלש המשקר” יכול היה להיות פרק מצוין, ואף אחד מהטובים לאורך הסדרה כולה. קונפליקט חריף בין שני הגיבורים לצד נבל חזק ומעניין זה כל מה שצריך לפרק טוב ואיכותי של סדרת מתח-בלשים מוצלחת. אלא ש”שרלוק” חוטאת שוב ושוב בדרמטיזציה מוגזמת של האלמנטים השונים שבה, במתיחה לא אפקטיבית של רגעים ורעיונות, ובקצב פגום מהיסוד של חשיפת התעלומה מול הצופים.

אפשר היה להשקיע יותר זמן בלאפיין את הקונפליקט הפנימי של ווטסון בפרק הקודם, לדחוף את כל סיפורה של יורוס לפרק הבא, ולהישאר עם פרק טוב ומהודק, באורך כשעה סטנדרטית. אך הפורמט הוגדר כבר, ללא רצון של היוצרים לזוז ממנו, ובינתיים בשני פרקים שאורכם המשותף הוא כשלוש שעות, ראינו מספיק תוכן לשעה וקצת.

הפרק הבא יסיים את העונה הזאת, ואולי אף את הסדרה כולה. בשלב הזה קשה לומר שיש עוד משהו מעניין לצפות לו בסדרה, וזה חבל מאד. בתחילתה, הרי, היה כל רגע תענוג.

Powerless היא סדרה חדשה של רשת NBC בעולם גיבורי העל של DC. בניגוד לשלל הסדרות האחרות ביקום הטלויזיוני הזה, Powerless היא סדרת גיבורי על ללא גיבורי על. היא עוקבת אחרי חייהם ועבודתם של עובדים בחברת Wayne Security, חברת בת של תאגיד העל של ברוס וויין (Bruce Wayne), המפתחת פתרונות לקורבנות חסרי-כוחות של מתקפות של נבלי-על.

Powerless ממצבת את עצמה כקומדיה חסרת-בושה, שלא מפחדת לצחוק על הז’אנר שמתוכו היא צמחה. משתתפים בה שניים משחקני הקומדיה היותר ורסטיליים בתחום – דני פודי (Danny Pudi) מ”קומיוניטי” (Community), ואלן טיודיק (Alan Tudyk) מ”פיירפליי” (Firefly) ו”רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים” (Rogue One: A Star Wars Story). לצדם משחקים עוד לא מעט שחקני קומדיה מוכשרים, בסדרת גיבורי-על שמנסה מאד להיות הסדרה הקלילה ביותר מכל סדרות גיבורי-העל שבסביבה, לפחות כשמדובר בסדרות של DC או מארוול (Marvel).

מכאן יתחילו ספוילרים לפרק – ראו הוזהרתם!

סדרה במתח קיומי

ישנה תחושה ש-Powerless מאד מתאמצת להיות מה שהיא. בדומה לוואן וויין (Van Wayne), דמותו של טיודיק, נראה שהסדרה מנסה להוכיח כמה היא “קלילה” ו”מצחיקה” ו”נשכנית”. בשונה מוואן, היא כנראה רוצה גם להצליח ולספק את הלקוחות שלה. המאמץ הזה גורם לה להרגיש קצת מאולצת.

בעולם רווי בסרטים וסדרות של גיבורי על, הרעיון מאחורי Powerless פשוט ואלגנטי. כיום, גם האדם המנותק ביותר, שמנסה בכוח להמנע מתוכן פופולרי מכל סוג, נחשף במידה כזו או אחרת לעולם גיבורי על. חלקינו כמו אמילי (Emily), גיבורת הסדרה המגולמת על ידי ונסה הדג’נס (Vanessa Hudgens), מצפים בהתלהבות לבוא במגע עם העולם הקסום הזה, וחלקינו אדישים כמו הגבר בחליפה שברכבת, שרק רוצה להגיע לעבודה עם כמה שפחות אינטרקציה עם כל המוזרים בטייטס.

אך Powerless לא מסתפקת בפשוט ואלגנטי. חלק מזה זה לטובה – וואן וויין, לצורך העניין, הוא דמות מצוינת. הוא מוגזם ומופרך עד כדי כך שהוא קובע את הטון של הסדרה כולה, ועל הדרך מדלל מעט את אמילי, שנראית ומרגישה, ביחס אליו, הרבה יותר נורמטיבית. מצד שני, ההגזמה הזאת מתחילה להתפספס כשמגיעים לצוות ה-R&D שבראשו אמילי עומדת.

הצוות מורכב מלא מעט אנשים, אך במרכז ישנם שלושה מפתחים צבעוניים במיוחד – רון (Ron), אותו משחק רון פנצ’ס (Ron Funches), וונדי (Wendy), אותה משחקת ג’ני פירסון (Jennie Pierson), וטדי (Teddy), אותו משחק דני פודי. בעוד ששלושת השחקנים האלה מצחיקים בפני עצמם, שלוש הדמויות האלה הן לא ממש דמויות, וגם לא מנסות להיות.

מתוך Powerless (תמונה: NBC)

זאת מכיוון שהדמויות האלה מתבטאות אך ורק בגימיקים שלא מלמדים אותנו שום דבר. בעוד שאותם גימיקים עשויים להתפרש כ”פיתוח דמות”, בפועל הם ריקים מתוכן, מכיוון שהם לא מתחברים לשום דבר שייחודי באף אחת מהדמויות. וונדי היא זאת שלא השתתפה במתנה לאמילי בסוף הפרק, אך זה יכל להיות גם טדי. טדי הוא זה שמייחס חשיבות רבה מאד לצבע, אך זה יכל להיות גם רון. שלושת הדמויות הללו, בשלב הזה של הסדרה, עדיין זהות לחלוטין מבחינת התפקיד שלהן, הן בצוות, והן בעלילה – שלושה מדענים צעירים שקיצצו את כנפיהם, והם מקשים על המנהלת החדשה.

אף על פי ששלושתם זהים לחלוטין במהותם, כותבי הפרק כבר התחילו לחלק להם “גאגים”, בדיחות פרטיות שכאלה שאמורות להצחיק אותנו מתוך הכירות עם הדמויות. וכשסדרה מנסה לספר בדיחות פנימיות לקהל שעדיין לא בפנים, זה מרגיש נואש. נואש יותר מלגנוב חליפות מלקסקורפ (Lexcorp) ולחקות אותן.

הרפרנסים הפנימיים הם, כנראה, מה שהסדרה רוצה שיהיה הכוח העיקרי שלה. כל עניין המודעות העצמית גם עובד, כשזה מעט עדין יותר. עקיצות קטנות על חשבון ז’אנר גיבורי העל, או בדיחות שהופכות את הציפיות שלנו כלפי מצב כזה או אחר, הן בדיחות שיעבדו תמיד, ועובדות גם בפרק הראשון. מנגד, ישנו נסיון לפתח לדמויות ב-Powerless התנהגויות של ארכיטיפים מוכרים מסדרות וסרטים אחרים, עם קריצה לצופים, מתוך חשיבה מוטעית שכל מה שצריך בשביל סיטואציה מצחיקה זה שנבין ונזהה אותה.

מתוך Powerless (תמונה: NBC)

ישנו מקום רב לפיתוח דמות מעניין ב-Powerless, אך בפרק זה הכל הוקרב על מזבח ה”מטא”, תחושת ה”אנחנו יודעים שאתם יודעים שאנחנו יודעים” שסדרות קומיות רבות משחקות עליה היום. ולסדרות מסוימות זה גם עובד, אבל דווקא ל-Powerless יש רעיון בסיסי מוצלח והומוריסטי מספיק שלא מצריך גם ג’אגלינג של אפיוני דמויות קצת עבשים.

דוגמה טובה מאד לבעיתיות בזה היא ג’קי (Jackie), מזכירתו של וואן המגולמת על ידי כריסטינה קירק (Christina Kirk). ברגע היחיד בפרק בו יש לה הזדמנות לגלות לנו משהו על עצמה, היא מצביעה על כך שאמילי היא סתם דמות בנאלית, וג’קי גם הייתה אותה הדמות, ועכשיו היא נהייתה כבר דמות אחרת, ושתיהן די בנאליות, בין אם נאיביות או ציניות, כי הן חד מימדיות לחלוטין, דבר ש-Powerless מנסה להתגאות בו באופן קצת מוזר.

בשורה התחתונה

ל-Powerless יש פוטנציאל אדיר. היא בקלות רבה תוכל לפנות גם לאלה מאתנו שממש מאושרים מכל מופע חדש של גיבורים, וגם לאלה שלחלוטין כבר מאסו בז’אנר. בשביל שהיא תהייה סדרה טובה, אבל, היא צריכה גם לגבש זהות משל עצמה. בשלב הזה נדמה שנלקחו רעיונות מ”קומיוניטי”, “צוות איי. טי.” (The IT Crowd) ו”מינדי” (The Mindy Project), נזרקו לבלנדר יחד ותובלו בקצת ברוס וויין.

הרעיון של הסדרה מספיק מוצלח כדי לצפות בה גם בלי פודי וטיודיק. הביצוע הסופי, מצד שני, עשוי להיות כזה שגם פודי וטיודיק לא יצילו אותה. ברגעים המצחיקים היא לא מספיק מצחיקה, ברגעים המרגשים היא לא מספיק מרגשת, והיא מעדיפה לסמן את מה שהיא רוצה להיות במקום ממש להיות שם. כמו אחרי דייט שמשאיר בפה טעם מוזר, ודאי ניקח אותה לעוד סיבוב או שניים, אבל ביחס לפוטנציאל האדיר שגלום בה, Powerless תצטרך להוכיח שהיא לא לחלוטין חסרת אונים.

ולא, אם כל פרק יסתיים בעוד סיפור על איך באטמן מיישם את הטכנולוגיות של הגיבורים, זה לא יהיה “הדבר הכי מגניב אי פעם”. נחמד, משעשע, מדי פעם אולי קצת מרגש, אבל על “כולנו בצילו של באטמן” אין סיבה לבנות סדרה, במיוחד סדרת קומדיה.

אחת הסדרות החדשות המפתיעות ביותר בשנת 2016 הייתה Stranger Things. סדרת האימה של האחים דאפר (Duffer) הגיעה לשירות הצפיה הישירה של נטפליקס (Netflix) מבלי שנדע למה לצפות ממנה, וכבשה את העולם בסערה. שילוב מנצח בין סיפור מרתק, שחקנים ותיקים אהובים, שחקנים חדשים מצוינים ונוסטלגיה לסרטי האימה של שנות ה-80, הבטיח שכל צופה ימצא משהו בסדרה להתחבר אליו.

הסדרה הסתיימה בסוף פתוח, כיאה לז’אנר, והאחים דאפר הביעו כוונה ברורה להמשיך את הסדרה, אך פרטים מעטים מאד נחשפו. כעת, משנחשף הטריילר הראשון, אנו מגלים כמה וכמה דברים חשובים על העונה השניה.

ראשית כל, אילבן (Eleven) תחזור לעונה החדשה. למרות שלא ברור מה עלה בגורלה בסוף העונה הראשונה, אין ספק שמילי בובי בראון (Millie Bobby Brown), השחקנית מאחוריה, כבשה את הצופים, ולא מפתיע שההפקה לא תוותר עליה.

הקשר שנוצר בין וויל ביירס (Will Byers), הילד שנעדר ברוב העונה הקודמת אותו משחק נוח שנאפ (Noah Schnapp), לבין העולם ה”הפוך” (Upside Down), ישחק תפקיד משמעותי בעונה החדשה. לא יהיה זה סיפור חדש, אלה המשך ישיר של ארועי העונה האחרונה. לצופים שזוכרים כיצד נגמרה העונה מבחינתו של וויל, גם זה לא פרט מפתיע.

המילים המסתוריות “The World is Turning Upside Down” מרמזות שאולי הפעם יותר מעולם הצללים המסתורי יגלוש לתוך העולם שלנו. בסוף הטריילר גם מופיעה המילה “האלווין” (Halloween), כנראה רמז לכך שהעונה השנייה תצא בליל כל הקדושים, ב-31 באוקטובר, או סביב התאריך הזה.

זהו רק טיזר קצר ששוחרר במהלך הסופרבול. בחודשים הקרובים ודאי נראה טריילרים גדולים יותר, שיחשפו מעט יותר ממה שצפוי לנו בהמשך הסדרה.

נדירות הסדרות שמשנות את חוקי המשחק כמו סדרת הפעולה המצליחה “24”, שכל עונה שלה הראתה יממה בזמן אמת בחייו רוויי האדרנלין של הסוכן ג’ק באוור (Jack Bauer). עם אקשן מהיר וסיכונים גבוהים מכל מה שראינו, “24” הובילה לשינוי בסטנדרטים של סדרות ואף סרטי הפעולה שהתרחשו במהלכה ואחריה.

“24” המקורית רצה לאורך שמונה עונות שהתפרסו על פני עשור. כעת, כמעט שבע שנים אחרי שהסתיימה, אנו עדים לסדרה שאמורה לרשת אותה, עם השם ההולם “24: מורשת” (24: Legacy).

ספוילרים לפרק הבכורה של “24: מורשת” בהמשך – ראו הוזהרתם!

דמויות מעניינות סביב גיבור יבש

אף על פי שהסדרה מתרחשת בזמן אמת, הפרק הראשון צריך עדיין לספק לנו מידה מסוימת של אקספוזיציה, היכרות עם הדמויות ועם הרקע שלהן. ישנם מספר רגעים בהם דמויות מספרות זו לזו דברים שהן ודאי לא היו אומרות אם התסריט לא היה דורש את זה, אך רוב המידע מוצג בצורה אמינה וקצרה מספיק כדי שנוכל לספוג אותו ולהמשיך לעקוב אחרי המתרחש.

“24: מורשת” מציגה מגוון רחב למדי של דמויות שונות, המייצרות קווי עלילה מקבילים. כך, למשל, ניקול (Nicole) ואייזק (Isaac), אשתו ואחיו של גיבור הסדרה אריק (Eric), בבירור הולכים להיות חלק מקו עלילה נפרד, בו המחבלים מנסים לפגוע במשפחתו של אריק כדי להגיע אליו, כפי שראינו אותם עושים מספר פעמים לדמויות אחרות בפרק.

קו העלילה שהולך להיות, כנראה, המעניין ביותר, הוא סיפורה של רבקה (Rebecca), המנהלת בדימוס של ארגון הלוחמה בטרור לוט”ר (CTU). רבקה מוצאת את עצמה בלב לוט”ר, ללא שום הרשאות, עושה את התפקיד ממנו היא פרשה מתחת לאפם של החשודים במתקפת הטרור הבאה שעלולה לקרות על אדמת ארצות הברית.

מתוך “24: מורשת” (תמונה באדיבות yes, קרדיט: FOX)

אמנם היא לא נמצאת במרדפי מכוניות וחילופי אש כמו אריק, אך אי אפשר להתעלם מהסכנה בלעבוד כחפרפרת בתוך הארגון שהיא עצמה ניהלה עד לאחרונה. לרוב אותן חפרפרות הן הדמויות שמנסות לחבל בפעילות של ארגוני ביון כאלה, אך כאן אנחנו נמצאים בצד שלה, ומנסים, יחד אתה, להבין בהדרגה על מי אפשר לסמוך חד משמעית.

זה כשלעצמו היה מספיק לרוב סדרות הטלויזיה, מה שהיה מוביל גם לכשלונן. אך לרבקה ישנה גם הזווית הנוספת של קמפיין הבחירות של בעלה, שהקריב למענה ולמען הקריירה שלה כבר קמפיין בחירות קודם. ברור לנו לחלוטין שהיא תבחר כל פעם, ללא יוצא מן הכלל, להגן על המולדת, אך הקשר החם בינה לבין בעלה והלחץ הנוסף שהוא מפעיל מבלי לדעת על הסכנה מוסיף עוד נופח לסיפור, ומבטיח שכשרבקה בתמונה, נהייה מרותקים אל המסך. כמו כן, נראה כי מירנדה אוטו (Miranda Otto) המגלמת אותה היא השחקנית המוכשרת ביותר בקאסט המרכזי.

מתוך “24: מורשת” (תמונה באדיבות yes, קרדיט: FOX)

לצד סיפורה המעניין של רבקה, ישנו סיפורה הלעוס והקלישאתי של עמירה (Amira). שוב אנו רואים נערה מוסלמית יפה שמפתה אינטלקטואל אמריקאי דעתן לצורך ביצוע פיגוע על אדמת ארצות הברית. בעוד שלא ברור לחלוטין לאן הולך קו העלילה שלה, ידוע לנו כבר שאחיה, אותו עוד לא פגשנו, הוא שמפעיל אותה ואת מורה המאהב, וגם אם תהייה לה ישועה כלשהי, זה סיפור בנאלי ומשעמם.

לעומת כל אלה אריק, הגיבור המרכזי, הוא דמות שאין הרבה לאמר עליה, לא לטובה ולא לרעה. הרקע שלו משכונת פשע שחורה שונה משמעותית אולי מזה של ג’ק באוור החיוור, אך דמויות כמוהו ראינו כבר מאות. אין שום דבר מושך לא בסיפור שלו, ולא בביצוע היבש של קורי הוקינס (Corey Hawkins) המגלם אותו.

חוסר האונים הקל של התסריטאים מורגש סביב אריק במיוחד כאשר אשתו מציינת בפני אזייק, אחיו, שהיא חוששת שאריק לא סובל מפוסט-טראומה, אלא מתגעגע לאקשן ולאלימות. זאת יכלה להיות תגלית מעניינת אם היינו רואים תסמינים כלשהם להלם קרב, שבפרק מתקדם יותר היו מתבררים לנו כסימנים להתמכרות האדרנלין עליה ניקול מדברת. אך תהליך ההתפתחות הזה נחסך מאתנו, ולצורך הדחיפות אותה משדרת “24: מורשת” הוחלט פשוט לומר לנו שהנה, זהו הגיבור, כזה הוא, והוא האיש למשימה. כעת אנו צריכים לצפות בו כועס בטלפון ונקלע לקרבות לא ממש מעניינים.

אין הצדקה למסגרת הזמן

הגימיק המרכזי של “24” היה שכל עונה היא יממה אחת שלמה, המתרחשת בזמן אמת. בעוד שהגימיק היה תמיד מה שייחד את הסדרה, בכל עונה הייתה גם הצדקה למסגרת השרירותית הזאת. לפעמים היה זה נשק גרעיני שאמור היה להתפוצץ בקליפורניה תוך יממה, ולפעמים היה זה נשיא ארצות הברית שנחטף, ולג’ק באוור היו רק 24 שעות לתפוס את החוטפים ולחלץ אותו. בעוד שיש משהו מעט מלאכותי בקונספט, הוא היה חד וברור כבר מהתחלה, והדחיפות אשר הובילה את ג’ק באוור תמיד הרגישה במקום.

“מורשת” החליטה לשמור על הגימיק. העונה הראשונה שלה מורכבת מ-12 פרקים בלבד, כך שלא מדובר אפילו ביממה אחת שלמה, וב-12 שעות יקבע גורל ארצות הברית כולה, אם לא גורל כל העולם המערבי. שוב אנו רואים את המסכים המפוצלים המוכרים לנו, ושוב ישנה תחושת דחיפות המתבטאת באנשים שמדברים בו זמנית, מצלמות כתף רועדות ושעוני-עצר דיגיטליים הקופצים על המסך, להזכיר לנו שהשעון לא מחכה.

מתוך “24: מורשת” (תמונה באדיבות yes, קרדיט: FOX)

אלא שלא ברור הפעם מה הסיבה לבהלה. ודאי, אדם אשר נרדף על ידי חוליית טרור יהיה לחוץ, וזמן הוא פקטור מרכזי בעבודתו. כנ”ל גם לגבי המפעילה שלו, המנסה למצוא ולנטרל את הגורמים בממשלה שהפקירו את אמריקה לידי הטרוריסטים. אך זוהי הדחיפות שאופיינית לכל סרט פעולה או מתח, בין אם הוא עוסק בחיילי דלטא חסונים או בקנוניות של מרגלים.

בלי שום מסגרת זמן מוגדרת, בלי הבנה מדוע הסדרה כה לחוצה, “24: מורשת” מרגישה פחות כמו “24” ויותר כמו “הומלנד” על סטרואידים – צריך לעצור את המחבלים ולגלות מי הבוגד בממשלה, וזה דחוף כי זה הגימיק, ואין מה לעשות.

במקום להתמקד בפיתוח דמות מורכב ומעמיק כמו “הומלנד”, או בסצנות אקשן מהונדסות היטב כמו בכל סרט או סדרת פעולה שמכבדים את עצמם, “מורשת” מאלצת אותנו להתמודד גם עם פיתוח דמות וגם עם אקשן רדודים יותר, מבלי לתת לנו בתמורה את מה שכה אהבנו ב-“24” המקורית – את ההחלטות הגורליות שהגיבור צריך לבצע בלי לעצור לקחת נשימה, כי כל דקה עולה בחייהם של אלפים.

השורה התחתונה

“24: מורשת” משחקת בקלישאות, אך מצליחה לייצר אתן סיפור מעניין מספיק כדי לעקוב אחריו. היא מסרבת לספק סיבה טובה להצדקת הפורמט, אך סיבה זו עשויה לצוץ בהמשך, כנראה כשנגלה יותר על תכולת הרשימה אותה המחבלים רוצים למצוא, ועל הקשר ביניהם לעמירה ואחיה המסתורי.

חבל מאד שלא קיבלנו את התשובה לזה בפרק הראשון, כי היא חסרה מאד בכדי להנות באמת מהמתרחש, אך קו העלילה של רבקה מרתק, ומעניין לראות כיצד הוא יתפתח.

הסדרה משודרת בערוץ yes Action מידי יום שלישי בשעה 5:00 בבוקר בצמוד לשידור בארה”ב, ומידי יום חמישי בשעה 22:46 ותהיה זמינה גם דרך שירות yesVOD.

נטפליקס (Netflix) שחררה היום (ג’) טריילר חדש ל”איירון פיסט” (Iron Fist), סדרת גיבורי העל ההבאה שלה, המופקת יחד עם אולפני מארוול (Marvel). “איירון פיסט” היא הסדרה הרביעית ביקום הטלויזיוני של מארוול ונטפליקס, המתרחש ביקום הקולנועי אך מתמקד ברחובות ניו-יורק, ועוסק באיומים קטנים מכדי שיעלו ברדאר של “הנוקמים” (The Avengers).

בטריילר החדש אנו מגלים שדניאל ראנד (Daniel Rand), גיבור הסדרה, חוזר לניו יורק לאחר שנעדר שנים רבות. הוריו נהרגו בהתרסקות מטוס בה גם הוא נכח, והוא נחשב למת מאז. אביו השאיר אחריו את “תאגיד ראנד” המצליח, ודני בא לתבוע את מקומו בעסק המשפחתי.

ידוע לנו כבר שדני ראנד הוא אמן לחימה יוצא דופן, והטריילר החדש מדגיש את זה – ראנד מצליח להלחם בכמויות מרשימות של אויבים לחלוטין לבד, וזה אפילו בלי להשתמש בכוחות המיוחדים שהוא פיתח כאשר למד להלחם בעיר הבדיונית קונ-לון (K’un-Lun), הממוקמת בהרי קונלון בסין. נדמה כי דני כבר שולט בכוחותיו של “אגרוף הברזל”, המאפשרים לו לשבור קירות במהלומה בודדת.

מתוך “Iron Fist” (קרדיט תמונה: Myles Aronowitz – Netflix)

בדומה ל”לוק קייג’” (Luke Cage), סדרת מארוול/נטפליקס האחרונה, גם כאן נראה שדני יאלץ להתמודד עם יריבים חסרי כוחות, לפני שרודפיו המיסטיים יתעמתו איתו. הארולד מיצ’ם (Harold Meacham), אותו מגלם דיוויד וונהאם (David Wenham) מ”300″ ו”שר הטבעות”, הוא שותפו של אביו של דני, ובטריילר החדש ברור שהוא לא יתן לראנד הצעיר את המקום שלכאורה מגיע לו.

“איירון פיסט” תשוחרר בשלמותה לשירות הצפיה הישירה של נטפליקס ב-17 במרץ. היא תהייה הסדרה האחרונה לפני “המגנים” (The Defenders), בה איירון פיסט, לוק קייג’, ג’סיקה ג’ונס (Jessica Jones) ודרדוויל (Daredevil) ימצאו עצמם עובדים יחד.

לא ידוע עדיין מה יאחד אותם, אך כנראה קלייר טמפל (Claire Temple), אותה משחקת רוזאריו דוסון (Rosario Dawson), תהייה במרכז העניינים, בהתחשב בכך שהיא הדמות היחידה שהופיעה בכל אחת ואחת מהסדרות האלה, כולל בטריילר של “איירון פיסט”, ויש לה כבר לא מעט דברים קשים לומר על הנטייה של אותם אנטי-גיבורים להתבודד.

ספקית שירותי התוכן נטפליקס (Netflix) הכריזה היום (ד’, 8.2) על תאריך היציאה לעונה החמישית של סדרת הדגל שלה, כתום זה השחור החדש (Orange is the New Black) מבית היוצר של ג’נג’י כהן. את כל פרקי הסדרה, 13 במספר, תפיץ נטפליקס יחדיו ב-9 ביוני, 2017, זאת כשנה לאחר תחילתה של העונה הרביעית.

בנטפליקס לא חושפים פרטים אודות קווי העלילה, אך בטיזר הקצרצר שפירסמה החברה לרגל ההכרזה על תאריך השקתה של העונה החמישית, ניתן לראות דמויות רבות המוכרות לנו מעונותיה הקודמות של הסדרה, כאשר בסופה מופיעה דאיה, אותה מגלמת השחקנית דאשה פולנקו (Dascha Polanco), כאשר היא אוחזת באקדח לאחר האירועים המשמעותיים שהובילו לסופה של העונה הרביעית.

פרט לפולנקו מופיעות בטריילר פייפר, אותה מגלמת טיילור שילינג (Taylor Schilling), אלכס (לורה פרפון), רד (קייט מולגרו), ניקי (נטשה ליון), לורנה (יעל סטון), טייסטי (דניאל ברוקס), פלאקה (ג’קי קרוז), מריה (ג’סיקה פימנטל), סינדי (אדריאן סי. מור) וגלוריה (סלניס לייבה). בנוסף לאלו תחזור לשחק בעונה החמישית גם לברן קוקס, שמשום מה לא מופיעה בטיזר.

מתוך “כתום זה השחור החדש” (תמונה באדיבות נטפליקס, קרדיט: JoJo Whilden)

בראיון שערכה לאחרונה דניאל ברוקס לערוץ !E, חשפה השחקנית כי 13 הפרקים בעונה 5 של כתום זה השחור החדש יפרשו על טווח זמן של שלושה ימים בלבד, כך שעונה זו תהיה מפורטת למדי.

נטפליקס, המפיצה את הסדרה, ו-Lionsgate, המפיקה שלה, כבר הכריזו כי הן מחדשות את הסדרה לשלוש עונות חדשות בפברואר של השנה שעברה, כך שעונות 6 ו-7 של הסדרה יגיעו בהתאמה בשנים 2018 ו-2019.

אחרי סדרת אנימציה מצליחה בשנות ה-90 ושלוש טרילוגיות קולנועיות ענקיות, גיבורי האקס-מן (X-Men) הפכו לגיבורי על מוכרים לא פחות מבאטמן וסופרמן. אותם סרטים ואותן סדרות שואבים את הדמויות וההשראה שלהם מעשרות שנים של קומיקס, אך חוזרים שוב ושוב לאותן דמויות מוכרות שראינו כבר בכמה וכמה גרסאות.

עם נוסחה מנצחת קשה להתווכח, ואם הצופים רוצים עוד וולברין אנחנו נקבל אותו, אבל ישנם מאות מוטאנטים שלא מקבלים שמץ תשומת לב. ברוב המקרים זה גם מוצדק, אך לכמה וכמה מהם יש פוטנציאל קולנועי וטלויזיוני אדיר.

הסדרה לגיון (Legion) מספרת את סיפורו של מוטאנט אחד כזה, מוטאנט שרובינו לא שמענו עליו. ובמקרה של “לגיון”, ככל שתדעו פחות על מקורות הקומיקס של הגיבור, ככה תרוויחו יותר.

העלילה

לדייוויד הולר (David Haller), המגולם על ידי דן סטיבנס (Dan Stevens), יש סוד מאד גדול. סוד כל כך גדול, שהוא שומר אותו גם מעצמו. דייויד הוא מוטאנט. אולי המוטאנט החזק ביותר שאי פעם תועד. אלא שדייויד, כאמור, לא יודע את זה. הוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית ובטוח לחלוטין שהדברים המתרחשים סביבו, שהוא גורם להם בכוחות עצמו, לא אמיתיים.

לאחר תקרית אלימה ומסתורית בבית החולים הפסיכיאטרי האחרון בו דייוויד היה מאושפז, הוא מתושאל על ידי אדם לא מוכר אותו משחק האמיש לינקלייטר (Hamish Linklater), המנסה לפענח יחד עם דייוויד מה בדיוק קרה. אלא שברור שלמתחקר יש גם אג’נדה משלו.

משחק נכון עם ציפיות

צפייה בפרק הבכורה של “לגיון” היא צלילת ראש היישר אל המים העמוקים. אין לנו מושג כמה קרים או כמה עמוקים הם יהיו, והדבר הראשון שאנו חשים בפנים זה דיסאוריאנטציה. הדיסאוריאנטציה היא נקודת החיבור שלנו עם דייוויד עצמו, שנראה שהשלים כבר מזמן עם זה שהוא לא יודע מה דמיון, ומה קורה במציאות. ואם דייוויד לא יודע, כיצד אנחנו נדע?

“לגיון” נכתבת על ידי נוח האולי (Noah Hawley), היוצר של דרמת הפשע “בונז” (Bones) וסדרת המופת “פארגו” (Fargo). ידיו המיומנות מורגלות כבר בלשחק בחומר שיש בו נגיעות של תעלומות ומסתורין, וב”לגיון” הוא מותח את הכישורים הללו אל הקצה. כיוצר טלויזיה מנוסה, הוא יודע בדיוק איך לשדר לנו סימנים שבונים אצלינו ציפיות. כצופים מנוסים, אנחנו יודעים גם לאן ציפיות כאלה מובילות לרוב. בדיוק רב, האולי מלמד אותנו שהציפיות שלנו לא מבוססות.

וזה לא גימיק. “לגיון” היא לא סדרה אקראית, בה המהלכים נקבעים בהטלת קוביה. נהפוך הוא, בעולם בו ישנם אנשים ידועים עם כוחות על טבעיים מצד אחד, ואנשים עם הפרעות אישיות קיצוניות מצד שני, כל מהלך סיפור מחושב ומהונדס בדיוק רב, ומגעו של האוולי מורגש בכל רגע.

אלא שכל זה קורה מאחורי הקלעים של הסדרה. אנחנו, הצופים, מקבלים רק את התוצר הסופי, שהוא תערובת מבלבלת של צבעים וצורות, שברור שמאחוריה עומד גרעין חזק וקוהרנטי. הוא פשוט לא נגלה עדיין לעינינו. כמו דייוויד עצמו, אנחנו נאבקים בעשן והמראות, מנסים לפענח מה באמת קורה כאן, ותמיד נדמה שאם רק נשלח יד, נצליח לגעת באמת. אך היא, האמת, נותרת חמקמקה.

שפה ויזואלית עשירה

כוחה הגדול ביותר של “לגיון” הוא הכבוד הרב של כל המעורבים בה למדיום בה היא נמצאת. סדרות וסרטי קומיקס רבים נוטים להיות מאד סיפוריים, מלאים בהסברים ארוכים ומורכבים של עולמות מקבילים בהם קיימים אנשים עם כוחות על אנושיים, ובדמויות שמקיאות כמויות טקסט שלא יאות למסך. כאן לא כך הדבר.

מתוך “לגיון” (תמונה: FX)

“לגיון” היא סדרת טלויזיה, וככזאת היא ויזואלית לחלוטין. כמות הטקסט המדובר מועט משמעותית ביחס לסדרות דומות לה. כתוצאה מכך, אין סדרות דומות לה. כל משחק הציפיות נעשה לחלוטין במישור הויזואלי, מה שמסייע לנו לא רק להבין, אלא גם להרגיש את העולם דרך עיניו של דייוויד. כי דייוויד, לרוב, לא ינסה להסביר את שקורה סביבו, הוא יהיה עסוק הרבה יותר בלחוות את זה. וכך, כמוהו, אנחנו מבינים בהדרגה איך לזהות מה אמיתי ומה חלום או הזיה.

אבל ראשו של דייוויד אינו בריא, והכלים שלו להתמודד עם המציאות פגומים. כמוהו, גם אנחנו, הצופים, המשתמשים בכלים שלנו לקריאת המסר הקולנועי, מוצאים עצמינו בחסך – כי מה שפעם אחת ברור לנו חד משמעית כהזיה, בפעם הבאה מתגלה כאמיתי לחלוטין. זה, כמובן, בהנחה שמשהו מהמתרחש אמיתי בכלל.

“לגיון” משחקת באופן מסוכן מאד עם הגבול שהופך אותה ללא ברורה עד כדי תסכול. היופי הויזואלי שלה והשחקנים המצוינים שבה מצליחים לרתק אותנו מספיק כדי שלא תאבד אותנו לחלוטין. אם ננסה יותר מדי להבין מה קורה, ודאי נפענח חלק ניכר מהפרטים, אך גם נרגיש הרבה ותר מבולבלים. אם, לעומת זאת, נשקע לתוך הבריכה האור-קולית הזאת, נחווה סיפור יוצא דופן לחלוטין, במיוחד כשמדובר בסדרת “גיבורי על”, כביכול.

מתוך “לגיון” (תמונה: FX)

פוקס או מארוול? למי אכפת?

ל”לגיון” יש ערך היסטורי מעניין, אפשר לומר. אמנם גיבורי האקס-מן שייכים לחברת הקומיקס מארוול (Marvel), זכויות ההפצה שלהם בקולנוע ובטלויזיה שייכות כבר זמן רב לפוקס (Fox). “לגיון” היא מקרה יוצא דופן של שיתוף פעולה בין פוקס לאולפני מארוול, מה שמעלה את השאלה – האם זה חלק מהיקום הקולנועי של מארוול? האם המוטאנטים “חזרו הביתה”, כמו ספיידרמן מסוני (Sony)? או שמא זהו חלק דווקא מההמשכיות של סרטי אקס-מן?

אולי השבח הגדול ביותר שניתן לתת כרגע ל”לגיון” שזה פשוט לא משנה. בהמשך אולי נגלה אם יש קשר, ולמה, אך בשלב הזה “לגיון” לא רק עומדת לחלוטין בפני עצמה, אלה גם בולטת כסדרת גיבורי על שמצליחה גם סיפורית וגם ויזואלית ללכת למקומות שונים ממה שהכרנו עד עכשיו.

אם “דרדוויל” (Daredevil) העלתה, בזמנו, את רף האיכות המצופה מסדרות גיבורי על, “לגיון” לוקחת את הז’אנר עוד צעד קדימה, ומראה שיש תחומים שלמים בעולמות הקומיקס שמעולם לא נבחנו, והמדיום הקולנועי/טלויזיוני הוא המדיום המושלם בשבילם.

“לגיון” היא לא סדרה שכל אחד יצליח להנות ממנה בהכרח, אבל היא הסנונית לעוד סדרות וסרטים רבים שיכוונו לקהלים קטנים יותר, נישתיים יותר, אך יצליחו להלהיב את הקהלים האלה יותר מכל דבר אחר בטלוויזיה.

“ממלכת החיות” (Animal Kingdom) היא סדרה חדשה של רשת TNT, המבוססת על סרט הפשע האוסטרלי בעל אותו השם מ-2010. הסרט מבוסס על משפחת פשע אמיתית ממלבורן, אך הסדרה החדשה לוקחת אותנו מארץ הקנגורו לדרום קליפורניה, סביבה יותר מוכרת לצופה האמריקאי. חוץ מזה, “ממלכת החיות” לא עושה לנו הנחות.

הסיפור

“ממלכת החיות” מתרחשת בדרום קליפורניה, בעיירת חוף חסרת שם בה נראה כי עיקר האוכלוסיה מורכבת מגולשים, נרקומנים, ואלו שהם גם וגם. לאחר שאמו של ג’יי (J), נער בן 17, מתה ממנת יתר של הרואין, הוא נאסף לחיקה של סבתו. סבתא ג’נין קודי (Janine Cody), המכונה “סמרף” (דרדס, Smurf) בפי כל מי שמכיר אותה, עוטפת את ג’יי מיד בחום ואהבה. היא מפגישה בינו לבין הדודים שלו, אחיה של אמו, אותם ג’יי לא ראה שנים רבות. ויש סיבה ששלושה גברים מבוגרים מבלים זמן רב כל כך בבית אמם – הם מתכננים ביחד שוד, אחד מני רבים, כי זה מה שג’נין והבנים שלה עושים למחייתם.

מתוך “ממלכת החיות” (תמונה באדיבות סלקום טיוי)

האחים

הבנים של ג’נין קודי הם טיפוסים מפוקפים למדי, כיאה לאנשים שמקצועם הוא שוד בנקים. קרייג (Craig) ודרן (Deran) הם זוג בליינים, שחיי היום-יום שלהם מסתכמים במסיבות בריכה, סקס מזדמן ולא מעט סמים, כשקרייג ספציפית לא אומר לא לשורה (או חמש) של קוקאין. הכל, כמובן, תחת עינה המשגיחה של אמם, שמעודדת התנהגות פרועה ככל האפשר.

בארי (Barry), המכונה “באז” (Baz), הוא סיפור אחר לגמרי. בארי נשוי +1, ובעוד שאשתו קאתרין (Catherine) נראית כלא מסכימה עם העסק המשפחתי, היא יודעת טוב מאד למי היא נשואה, ומודעת לפעילות הלא חוקית של בעלה וגיסיה. באז הוא המבוגר האחראי בחבורה, זה שמנהיג את הפעילות בשטח כשיוצאים לשוד, והמילה שלו, לפחות מבחינת ג’נין, היא זו שקובעת (אחריה, כמובן). האחים האחרים לא תמיד רואים את זה בעין יפה.

הכבשה השחורה היא אנדרו (Andrew), המכונה “פופ” (אפיפיור, Pope). פופ מפתיע את כולם כאשר הוא חוזר מהכלא מוקדם מהמצופה, לאחר שריצה כשלוש שנים מתוך שש שהוקצו לו על שוד בו הוא נתפס. המשפחה לא רק מופתעת מחזרתו, אלא כנראה גם לא שמחה כל כך לראות אותו. פופ הוא אחיה התאום של אמו של ג’יי, ונראה שהם התפוחים הרקובים, לפחות מנקודת המבט של משפחת קודי – אחת נרקומנית, השני שודד לא יוצלח וטיפוס מאד לא נעים בכללי, שמסתמן גם כבעל נטיות ברורות של מטרידן מיני.

ארבעת הבנים לבית קודי הם דמויות מעניינות כבר מהתחלה, כתובות טוב ומשוחקות נפלא. העסק המשפחתי מבטיח שלכולם יהיה אינטרס משותף, אך בד בבד הוא גם מקור לחיכוכים מסוכנים בין האחים, שעלולים להתפתח למקומות אפלים במיוחד. ולמרות האהבה הרבה שאמם מפגינה, נראה שג’נין לא תנסה לעצור עימותים ביניהם. לפעמים נדמה שהיא אפילו מעודדת את זה.

נכד וסבתו

אלן בארקין, מתוך “ממלכת החיות” (תמונה באדיבות סלקום טיוי)

ג’נין “סמרף” קודי משוחקת על ידי אלן בארקין (Ellen Barkin), מקרה נוסף של שחקנית קולנוע ותיקה שמגיעה לטלויזיה. לכן זה לא מפתיע שבארקין פנטסטית בתפקיד. ג’נין היא דמות ממש לא פשוטה – היא אמא תומכת, סבתא אוהבת והמוח מאחורי משפחת הפשע המצליחה והמסוכנת ביותר בסביבה.

ההופעה שלה על המסך תמיד נעה בין חמה ותומכת למפלצתית, עם אופי של ספק אמא אווזה, ספק מטרונית של בית בושת. עבריינית שלא שוכחת שהיא אמא, אשה מבוגרת שלא שוכחת שהיא סקסית, הנוכחות של ג’נין תמיד מורגשת, מבלי שהיא תמלא את החלל בשצף של מילים כמו הבנים שלה. היא נהנית מסמול-טוק, אך כל מה שצריך הוא ליטוף אחד קטן כדי לדעת שאמא מרוצה, או מבט קפוא כדי לראות שאמא מאוכזבת.

אלן בארקין, מתוך “ממלכת החיות” (תמונה באדיבות סלקום טיוי)

את ג’יי, היתום הטרי וגיבור הסדרה, משחק פין קול (Finn Cole) מ”כנופיית ברמינגהם” (Peaky Blinders). יליד 1995, קול לא מבוגר בהרבה מהדמות אותה הוא מגלם, ולנער המוכשר הזה יכול להיות עתיד מרהיב בטלויזיה. הוא נכנס לתפקיד בעייתי – משוט הפתיחה הראשון של הפיילוט הנער כבר בטראומה. הוא זה שמצא את אימו על הספה, מול הטלויזיה, ללא רוח חיים, וביממה אחת בלבד עוברת עליו סדרה של טלטלות, כאשר הוא מתייחד מחדש עם משפחה שהוא כמעט ולא הכיר, וכנראה לא במקרה, כי אמו דאגה לכך שהוא לא יפגוש את משפחתה.

אם להאמין לשכניו הדואגים, עדיף להיות עם אמא נרקומנית מלהיות מקושר לסמרף והבנים שלה, ובהדרגה אנחנו מגלים שאכן כך הדבר. אנו רואים שג’יי חכם, נעים ובגדול בחור טוב לב, וסמרף רואה את זה גם היא, ושוב קשה שלא להעריך אותה על זה שהיא רוצה להרחיק אותו מהפעילות המשפחתית. מנגד, כאשר היא מראה את פרצופה האמיתי, נהייה ברור שהיא פשוט רואה אותו כילד, ואם ירצה להוכיח שהוא גבר, סביר מאד שהמבחנים של סמרף יהיו הקשים והאכזריים ביותר.

סדרת מופת בהתהוות

“ממלכת החיות” תהייה, לפחות בעונתה הראשונה, סיפור מסע פנימי מצמרר ומורט עצבים של נער שהפכו עליו את עולמו, ושאבו אותו ממאורת סמים למפקדה של שודדי בנקים חסרי עכבות ומצפן מוסרי, עם לא פחות שלדים בארון מלדמויות מ”חסרי בושה”(Shameless, שמאחוריה עומד, אגב, אותו מפיק). על ג’יי מוטלת משימה – לשמור על צלם אנוש, ולמצוא את האמת שלו בתוך הקרשים של החיים שלו. לפי כל הסימנים, הצפיה שמצפה לנו בהמשך העונה תהייה חריפה ומרתקת.

הסדרה תעלה לשידור בסלקום TV ביום שני, ה-20.6.

לאחר ההפסקה השנתית שבאמצע כל עונה מאז העונה השנייה, חוזרת עונה 7 של סדרת הדגל מבית AMC, “המתים המהלכים” (The Walking Dead), אל המסך. הפרק התשיעי, “סלע בדרך” (Rock in the Road), ממשיך בדיוק מהנקודה בה נגמר הפרק הקודם.

אזהרה – מכאן יתחילו ספוילרים לפרק

הדרכים מצטלבות

בשעה טובה קרה מה שחיכינו לו במהלך כל החצי הראשון של העונה – ריק וחבורתו פגשו את המלך יחזקאל. יש שתי דרכים להתייחס אל המאורע הזה: מצד אחד, זה הרי מה שרצינו, לכן הוא, כמובן, מאורע משמח; מצד שני, כל ציר ההתפתחות של “ריק השבור” ננטש אחרי שבדרך פלא, הוא החליט להלחם בניגן, ולא מפחד אפילו לצעוק זאת בגאון.

ברור ש”ריק השבור” לא היה מחזיק עוד הרבה זמן. אך בהעדר נוכחותו של המנהיג הדגול, ניתנה אפשרות לדמויות אחרות לקחת את אור הזרקורים ולהתפתח, קארל ומגי בראשן. היה חבל מאד לראות בסוף חצי העונה הראשון את הקלות בה ריק יצא מהתרדמת הרגשית בה הוא שהה. אמנם ציפינו שיצא ממנה, אך מה שבסוף קרה זה סתם עוד אירוע דרמטי, שטלטל אותו החוצה כביכול.

כעת, אמנם עברו חודשיים בעולם האמיתי, אך בעולם “המתים המהלכים” עברו כמה שעות בלבד, וכבר ריק גריימס טוען בנחישות, בלי לגמגם, שניגן ו”המושיעים” צריכים למות, והוא זה שיביא למפלתם. המהירות והקיצוניות בה הדבר קרה מבטלת לחלוטין את רוב התרחשות המחצית הראשונה של העונה, לפחות בכל מה שקשור אליו. זה מצער מאד, בתהחשב בזה שהפרק הראשון של העונה, אחד הפרקים החזקים והאכזריים בהיסטוריית הסדרה האכזרית במיוחד הזאת, היה לשווא.

מתוך “המתים המהלכים” – עונה 7 פרק 9 (קרדיט תמונה: Gene Page – AMC)

אך הפרק החדש היה פרק מצוין, ואם בשביל לאמץ אותו נצטרך להדחיק קו עלילה מרכזי בשמונת הפרקים הקודמים, נעשה זאת. באפוקליפסת זומבים, הרי, תמיד מסתכלים קדימה.

ההתמקדות בקבוצה השלמה של ריק מרעננת. אי אפשר לאמר שלא כיף לראות את כולם צועדים שוב ביחד. והרי מהרגע שהמלך יחזקאל הוצג לנו, רצינו לראות כיצד יתנהל מפגש בין ריק לבינו. הוא התרחש כמצופה, ברובו.

להשאיר את דאריל בממלכה היה מהלך חכם, גם מבחינה תסריטאית – עכשיו לא רק מורגן יהיה לנו לעיניים שם, אלא גם אחד הגיבורים הותיקים ביותר בצוות. דאריל, יחד עם מפקד המשמר של יחזקאל, יפעיל לחץ מתון על המלך, ובוודאי יפגוש את קארול בשלב זה או אחר, ואולי ילחץ עליה שתלחץ על יחזקאל, שבוודאי יקשיב לה.

בהילטופ, בינתיים, נראה שמגי כבר שולטת בהכל מלבד בגרגורי, ולמי אכפת ממנו? הוא אמנם עשוי עוד להוות מכשול לחבורה, אך כנראה לא רציני. מה שבטוח, מישהו עוד יהרג בגללו, ובאלימות.

מתוך “המתים המהלכים” – עונה 7 פרק 9 (קרדיט תמונה: Gene Page – AMC)

“המושיעים”, בינתיים, לא בתמונה, אבל עם מכשיר קשר בודד אנחנו מקבלים שוב קצת מניגן, ונזכרים איזה נבל נפלא הוא. כמו תמיד, קשה לומר מה בהספד שלו רציני ומה בדיחה, אך רק הקול שלו לבד גורם לנו לחוש בחילה קלה, בחילה של גועל ופחד מהולים זה בזה. האיש הנוראי הזה חייב למות.

כל הרע עם כל הטוב

“סלע בדרך” מצליח לשלב את כל הרע ב”מתים המהלכים” עם כל הטוב. הרע הוא הקלות בה התסריט זורק הצידה תהליכים שלא נוחים לו. החזרה של ריק למוטב הביאה איתה לא רק את זה, אלא גם כמה רגעים די מביכים. ל”מתים המהלכים” יש נטיה, לפעמים, להסביר את עצמה שלא לצורך. ואולי במקרה זה, בו אנחנו חוזרים אחרי חודשיים, אנחנו זקוקים לתזכורת העקומה שאברהם עזב את רוזיטה בשביל סשה, קצת לפני שמת, אבל אנו בטוח לא צריכים את משל הסלע המטופש של ריק.

המשל, שעל שמו קרוי הפרק, די אינפנטילי, ולא מספק שום מחשבה מעשית. זה לא מפתיע שאחרי מילים כאלה יחזקאל החליט לא לעזור לריק. הוא ראה לפניו איש חולמני ומטופש, שמספר סיפור חצי-קוהרנטי, על מלך כלשהו שהחביא אוצר מתחת למפגע סביבתי, כדי לתגמל את ה”טובים”. יחזקאל, איש תיאטרון אך גם שליט מנוסה בשלב הזה, יודע שאין שום מלך יפה נפש שיחביא אוצר מתחת לשום סלע. במקרה הטוב הוא יחביא מקלות של דינמיט, כמו שריק וחבורתו מצאו בהמשך מדרכם מהממלכה.

אפילו המשפט של בנג’מין התמים, שאמר ליחזקאל שאביו אמר לו תמיד להיות גיבור כשמחפשים גיבור, יותר משמעותי וקוהרנטי. זה, כמובן, נאמר יותר כדי ללמד על בנג’מין, אופיו והרגליו. היו מספר סצנות בפרק שהוקדשו לבנג’מין. אל תקשרו אליו, כל אלה סימנים למותו המתקרב.

מתוך “המתים המהלכים” – עונה 7 פרק 9 (קרדיט תמונה: Gene Page – AMC)

מנגד, ראינו שוב את כל החבורה. וקיטשי ככל שזה עשוי להיות, אנחנו אוהבים אותם ממש. ראינו מסתורין סביב האב גבריאל, שאולי ברח עם אוכל, אבל אולי דווקא הלך להחביא אותו היכנשהו.

ראינו את ריק נפגש עם כל המנהיגים ומדבר אתם, מה שתמיד נותן לאנדרו לינקולן, השחקן המגלם את ריק, את ההזדמנות להפגין עוד קצת מהאסרטיביות המהולה באינטליגנציה שאנחנו כל כך אוהבים לראות ממנו, וראינו סצנת אקשן מופרכת ופנטסטית, כשמישון וריק נתנו זה לזו מתנת ולנטיין מושלמת בדמות שתי מכוניות עם שרשרת שקוצרת זומבים טוב מכל מסור חשמלי.

בסוף הפרק אף פגשנו קהילה חדשה, כך זה נראה, שגם היא, בהתנהלות שלה, נראית מעט שונה ממה שכבר הכרנו – פגשנו שודדים כבר בעבר, אך לא בכמות כה גדולה שבבירור מהווה גרעין לקהילה, ולא סתם קבוצת שודדים מפותחת יתר על המידה.

היה זה פרק מעניין ומהנה, פרק מהסוג שאנחנו אוהבים לראות. לא מהפרקים המתוחכמים, ולא פרק שיזכר כיוצא דופן, פשוט “המתים המהלכים” כמו שהיא צריכה להיות, ובשביל זה אפשר לסלוח לה על חטאים רבים.

צפי לבאות

סביר להניח שכבר בפרק הקרוב נגלה מה קרה לגבריאל. להזכירכם, כשריק וארון היו בסירה בסוף חצי העונה, ראינו מישהו עוקב אחריהם משם. ראינו את אותו מישהו מגיע לאלכסנדריה. באותו לילה שהוא הגיע, גבריאל עמד על המשמר. הוא השאיר אחריו פתק, “סירה”, ואל הסירה ריק שוב חזר למצוא את גבריאל. ברור שהקבוצה החדשה שהם פגשו קשורה לסיפור המסתורי הזה.

הדבר הראשון שקופץ לראש כשרואים את הקבוצה החדשה, שזהו הצבא שריק זקוק לו בשביל להפיל את “המושיעים”. לכן החיוך שנמרח על פניו בסוף הפרק לא מפתיע. יכול מאד להיות, אבל, שמקור החיוך הוא גם במישהו שריק ראה, פרצוף מוכר עליו הוא מרגיש שהוא יכול לסמוך. אנחנו כבר יודעים שריק יכול להיות שחצן מעט, בטוח ביותר ביכולתו לשכנע אנשים ללכת אחריו, אך לא עד כדי כך שיחייך בפני רובים המכוונים ישירות לתוך פניו. או שמא?

במסגרת מסיבת עיתונאים שערכה הבוקר חברת שידורי הטלוויזיה בלווין במתחם Muvix הממוקם במתחם התחנה בתל-אביב, הציגה יס (yes) את התכנים החדשים שיגיעו למנוייה במהלך שנת 2017. “600 סדרות חדשות או עונות חדשות של סדרות רכש יגיעו השנה למנויי yes“, כך ציין מנכ”ל החברה, רון אילון, כאשר מהן 47 סדרות חדשות ייחשפו בערוצי הלווין השונים כבר בחודשים הקרובים.

לדברים אלו הוסיף אילון התייחסות מיוחדת לתכנים ברזולוציה גבוהה (Ultra HD או “4K”) כשציין כי בימים אלו נמשכת בחינת ממירי ה-Ultra HD החדשים עליהם הכריזה החברה בספטמבר 2016, ואלו יחלו בהשקה ללקוחות yes כבר בשבועות הקרובים. נזכיר כי ממיר ה-Ultra HD של yes מציע שידור תכנים ב-Ultra HD דרך שירות ה-VOD של החברה וכולל 16 טיונרים, אפשרות הקלטה בו זמנית של עד 6 ערוצים תוך צפייה בערוץ נוסף ושטח אחסון להקלטת תכנים של 1,000 גיגה-בייט.

קריאה נוספת: יס מכריזה על ממיר Ultra HD יחד עם תכנים תואמים בשירות ה-VOD

חוויית הקולנוע הביתית של Muvix

מוויקס (Muvix) הינה חברת סטארט-אפ שפיתחה טכנולוגיות לצפייה בתכנים בשילוב עם הסמארטפון. את החברה ייסד אלון ניסים כהן, היזם שהיה אחד ממייסדי חברת סייבר-ארק (CyberArk), אשר הונפקה בשנת 2014, כאשר ניתאי ברזם מכהן כמנכ”ל.

מנכ”ל Muvix, ניתאי ברזם (צילום: גאדג’טי)

המבנה שהקימה Muvix במתחם התחנה בת”א משמש כמוקד הראשון של החברה להצגת הטכנולוגיות שלה. הוא עוצב בקפידה וכולל 14 חדרים, כל אחד מהם מצויד בכורסאות, מושבי בר, שולחנות להנחת מזון, שתיה (ואת הרגליים, אם תרצו), ואפילו חדר עם מיטות – כל זאת על מנת לספק חוויית קולנוע משודרגת בתחושה ביתית, מה שב-Muvix טוענים שתהיה דרך הצפייה העתידית בסרטים.

את חדרי הצפייה ציידה Muvix בטלוויזיות ענק ממותג LG, כאשר בחלק מהחדרים ישנם מקרנים שככל הנראה יוחלפו בעתיד לטלוויזיות גם כן. בר משקאות ומזון זמין אף הוא במקום ואת האוכל והשתייה תוכלו להזמין ישירות מהאפליקציה.

הטכנולוגיה שפיתחה Muvix מאפשרת סנכרון מדויק להפליא בין הסרט בו תצפו במסכים המופיעים בחדרים השונים ובין אפליקציית החברה, המשדרת את פס הקול של הסרט בו תצפו. לא הצלנו להבחין ולו בפספוס אחד בסנכרון האודיו לתמונה ולפי דבריו של ניסים כהן, זהו אחד מהפיתוחים בגינם הצליחה החברה לרשום פטנטים. בחירה פשוטה בחדר בו אתם נמצאים דרך האפליקציה תפעיל את פס הקול באופן מיידי והשליטה בווליום נעשית באמצעות הסמארטפון שלכם, כאשר את האוזניות (ממותג Audio Technica) סיפקה לנו Muvix עם הכניסה לחדר הצפייה.

אפליקציית Muvix (צילום: גאדג’טי)

דגש חשוב נוסף הוא הבחירה האינדיבידואלית של הצופים בדרכי הצפיה. פרט לבחירה בחדרים השונים, חלקם עם מספר מצומצם של מושבים וחלקם גדולים יותר (עד 14 מושבים), ניתן לבחור בעוצמת ווליום שונה בין הצופים וב-Muvix אף ציינו בפנינו כי תכנים מסוימים ניתנים לצפיה בשפה שונה על ידי כל אדם נפרד הנוכח בחדר. אם חלקכם מעוניינים לצפות בסרט באנגלית וחלקכם בשפה הרוסית, זה משהו ש-Muvix מסוגלת לעשות בבחירה פשוטה דרך האפליקציה, כך הסביר לנו היום מנכ”ל החברה, ניתאי ברזם.

חווית הצפיה שמנסה החברה להעביר מגיעה יחד עם תשומת לב גם לפרטים הקטנים. כך, למשל, כאשר נזכרתי בתחילת הצפייה כי האייפון 7 אינו כולל חיבור אוזניות סטנדרטי, הגישו לי מתאם לאוזניות עבור המכשיר, כאשר מטענים ניידים גם הם זמינים למקרה שאזלה לכם הסוללה במכשיר האישי, ואם תרצו, באולם הקולנוע האלטרנטיבי של Muvix תוכלו לקבל גם מכשירי טלפון בהם הותקנה אפליקציית החברה מבעוד מועד, כך שלא תהיו חייבים להשתמש בטלפון האישי שלכם עבור הצפייה.

תמונות מחדרי הצפייה של Muvix

נציין כי בשלב זה פתוח המתחם של Muvix ל”חברים ומשפחה” בלבד ולא לציבור הרחב, כך שרק מי שהוזמן על-ידי אחד מהמשתמשים הקיימים באפליקציה, יוכל להזמין מקום בעצמו לצפייה בסרט דרך האפליקציה.

הסדרות החדשות של yes לשנת 2017

במהלך הביקור במתחם Muvix הזדמן לנו לבדוק כמה מהסדרות החדשות ש-yes מציעה בעונת החורף של 2017. כבר זמן רב שה”קללה” המוטלת על הטלוuיזיה, לפיה שחקן קולנוע שפונה לסדרות מוותר על הקריירה שלו, לא נכונה. בעונה זאת זה מורגש יותר מאי פעם, כאשר שחקני קולנוע לא רק פונים לטלויזיה בשמחה רבה, אלא אף יוזמים ומפיקים בעצמם את הסדרות הללו, תוך כדי שהם ממשיכים לשחק גם בקולנוע.

שקרים גדולים קטנים

מבוסס על ספרה המצליח של ליאן מוריארטי (Liane Moriarty), “שקרים גדולים קטנים” (Big Little Lies) מספר את סיפורן של שלוש נשים בקהילת חוף עמידה בקליפורניה. הנשים, אותן משחקות ריס וית’רספון (Reese Witherspoon) וניקול קידמן (Nicole Kidman) המפיקות את הסדרה, ושיילין וודלי (Shailene Woodley) הצעירה מ”אשמת הכוכבים” (The Fault in Our Stars), נפגשות לקראת תחילת שנת הלימודים של ילדיהן, המתחילים את כיתה א’.

“שקרים גדולים קטנים” מראה כיצד הקשר הנוצר בין שלושת הנשים פותח פצעים ישנים בקהילה, בשרשרת ארועים המובילה לרצח, עליו אנחנו כבר יודעים, אך עוד איננו יודעים מי הרוצח, ואף לא מי הקרבן. הסיפור מסופר לעילא ולעילא במעברים בין תחילת שנת הלימודים, לחקירת המשטרה שלאחר הרצח, המתמקדת בעיקר בעדויות וברכילויות שחברי הקהילה מוסרים לבלשית המנהלת את החקירה.

מתוך “שקרים גדולים קטנים” (קרדיט: Hilary Bronwyn Gayl, תמונה באדיבות yes)

טאבו

יצירה פרי מוחם של טום הארדי (Tom Hardy), אביו צ’יפס הארדי (Chips Hardy) ויוצר “כנופיות בירמינגהם” (Peaky Blinders) סטיבן נייט (Steven Knight), “טאבו” (Taboo) מספרת את סיפורו של ג’יימס קזאיה דילייני (James Keziah Delaney), סוחר וחייל לשעבר של חברת הודו המזרחית בתחילת המאה ה-19.

דילייני, אותו משחק הארדי, חוזר ללונדון בזמן ללוויית אביו, לאחר שכעשור נעדר באפריקה ונחשב למת. במהרה הוא זוכה לירושתו, חבל ארץ קטן ומסוכן באמריקה, אך חבל ארץ בעל חשיבות כה גדולה לחברת הודו המזרחית, שהסוחרים הממולחים בה יהיו מוכנים לנקוף בכל אמצעי שיש בידיהם כדי לזכות באדמה הזאת. אך דלייני, שהיה סוכן של החברה בעברו, מכיר את כל תכסיסיהם, ובשהותו באפריקה נראה שדבק לו מוניטין של אדם אכזר, אשר שולט בכוחות אופל מסוכנים. מוניטין זה עשוי להיות נכון.

טום הארדי מתוך “טאבו” (תמונה באדיבות yes)

קומנדו 6

הסדרה “קומנדו 6” (Six) מספרת על חייהם של חברי צוות 6 של אריות הים (Navy Seals), היחידה המובחרת שאתרה וחיסלה את בין-לאדן. מספר שנים לאחר חיסול בן לאדן, ועוד כשנתיים לאחר משימה נוספת שהסתיימה בכשלון, חברי צוות 6 מפוזרים יותר כעת. חיילים חדשים מצטרפים לצוות, בעוד שחיילי הצוות הקודמים שעוד לא מתו מחפשים כיצד לאזן את חייהם עם הדרישות הטובעניות והשכר הלא מספק של התפקיד.

מפקד היחידה לשעבר, אותו משחק וולטון גוגינס (Walton Goggins) מ”המגן” (The Shield) ו”שמונת השנואים” (The Hateful Eight), עובד כאיש בטחון שכיר בניגריה. ארגון הטרור האפריקאי בוקו חראם חוטף אותו, וחברי צוות 6 הנותרים יוצאים לחלץ אותו, משימה בעלת חשיבות מודיעינית, כמו גם חשיבות אישית לחברי היחידה הותיקים.

קומנדו 6 (קרדיט: Kent Smith, תמונה באדיבות yes)

מדיצ’י

בהפקה אירופאית ענקית, “מדיצ’י” (Medici: Masters of Florence) מספרת את סיפור בניו של ג’ובאני דה מדיצ’י (Giovanni de Medici), הבנקאי הפירנצאי שהפך את משפחת מדיצ’י למשפחה החזקה ביותר בעיר-המדינה פירנצה, אותו ג’ובאני שנינו יהיה לורנצו “איל מגניפיקו” (Lorenzo “Il Magnifico”).

הסיפור מתחיל בהלוויתו של ג’ובאני, אותו מגלם דסטין הופמן (Dustin Hoffman). אחד מבניו, קוזימו (Cosimo), אותו מגלם ריצ’ארד מאדן (Richard Madden) מ”משחקי הכס”, יורש את מקומו של אביו בראש הבנק ובמועצת העיר פירנצה. הסיפור מסופר במקביל ב”הווה”, מיד לאחר מותו של ג’ובאני, ובעבר, בתקופה בה קוזימו למד מאביו את עבודתו הקשה של בנקאי בסוף ימי הביניים.

“מדיצ’י” מספרת סיפורים על תככים ומזימות, על חלומות גדולים שמתרסקים ברעש רב. היא איטית ומעייפת, ומספרת סיפור צפוי בתחילתה. ריבוי דמויות וקאסט שחקנים עשיר מבטיח שיהיו בה נקודות עניין רבות, אם רק תצליח להגביר קצת את הקצב, ולספר את הצדדים הפחות צפויים שבסיפור היסטורי אמיתי.

דסטין הופמן מתוך “מדיצ’י” (תמונה באדיבות yes)

חברות ההפקה Paramount TV ו-Anonymous Content רכשו את הזכויות לסדרת טלויזיה המבוססת על משחקי הוידאו מסדרת Battlefield של Electronic Arts. זה יהיה הנסיון הראשון של שתי החברות להיכנס לשוק האדפטציות למשחקי הוידאו, שמתחיל לתפוס תאוצה לאחרונה. את הסדרה יפיקו אשלי זלטה (Ashley Zalta) ומייקל שוגר (Michael Sugar), שהפיק את הסרט זוכה האוסקר ספוטלייט (Spotlight).

שוגר מרוצה מאד מהרכישה. “ל-Battlefield יש קהל מעריצים מובנה גדול ונלהב, כך שמדובר בקניין רוחני מאד יוקרתי כשמכוונים לעיבוד ארוך-טווח“, הוא אמר בראיון ל-Deadline. “יחד עם EA ו-Paramount TV אנחנו [Anonymous Content] נפיק סדרת Battlefield טלויזיונית שתהייה מחוייבת לאותה צורת סיפור עשירה שהפכה את המשחק להצלחה כה גדולה לאורך כמעט 15 שנים“.

סדרת Battlefield כוללת משחקי יריות מגוף ראשון המפותחים על ידי EA DICE ומופצים על ידי Electronic Arts. הם ידועים בעיקר בזכות המצב מרובה המשתתפים שלהם, שמאפשר לשחקנים חופש פעולה גדול מאד, עם מגוון רחב של נשקים, כלי רכב וכלי טיס שניתן להפעיל במפות ענקיות.

המשחקים הציגו כבר תקופות רבות, הכוללות את מלחמת העולם השנייה, מלחמת ויאטנם ואף לוחמה עכשווית. המשחק הבא, Battlefield 1, צפוי לצאת לקראת סוף השנה ויהיה המשחק הראשון בסדרה שיתרחש במלחמת העולם הראשונה. עוד לא ידוע באיזו תקופה תתרחש סדרת הטלויזיה.

רשת הטלוויזיה (זה לא טלוויזיה זה) HBO שיחררה טיזר טריילר קצר לקראת עליית העונה הרביעית הקרבה ובאה של סדרת הקומדיה עמק הסיליקון (Silicon Valley). בטריילר אנו מקבלים הצצה קטנה לעלילה שתלווה את העונה הרביעית ולפיו תעסוק זו בעזיבתו של ריצ’ארד הנדריקס, אותו מגלם תומאס מידלדיץ’ (Thomas Middleditch), את צוות Pied Piper ויציאתו להרפתקה בפיתוח מוצר או חברה חדשה.

בשלב זה לא ידוע באיזה כיוון ינסה הנדריקס לבחור עבור היוזמה החדשה שלו, אך בהתחשב בשינויי מצב הרוח הרבים של הדמות לאורך העונות הקודמות, ייתכן כי נמצא אותו חוזר במהרה לחבריו בפייד פייפר פשוט כי נכשל במה שניסה לעשות או כי ממש היו זקוקים לו כדי שיציל את המצב.

בטריילר אפשר לראות כי הדמויות האהובות של טי ג’יי מילר (T.J. Miller), המגלם את ארליך בכמן, מרטין סטאר (גילפויל) וקומיל ננג’יאני (דינש) יחזרו לעונה נוספת בה ככל הנראה יתמקדו בהמשך קידומה של פייד פייפר ואפליקציית שיחות הוידאו שזכתה להצלחה בעונה השלישית. לצידם יופיעו גם ג’וש ברנר (Josh Brener) כנלסון ‘ביג הד’ ביגטי ואמנדה קרו (Amanda Crew) כ”מוניקה”, אך בולט מכולם בטריילר הוא ללא ספק זאק וודס (Zack Woods), המגלם את “ג’ארד” שפשוט צריך לראות כדי להאמין.

עונה 4 של עמק הסיליקון תעלה לשידור ברשת HBO ב-23 באפריל. הסדרה שודרה עד כה בערוץ Hot Plus בחברת הכבלים הוט ובערוץ yesOh דרך הלווין של חברת יס ויש לצפות כי תחזור לערוצים אלו זמן לא רב לאחר שידורה בארה”ב.

חברות ההפקה Paramount TV ו-Anonymous Content רכשו את הזכויות לסדרת טלויזיה המבוססת על משחקי הוידאו מסדרת Battlefield של Electronic Arts. זה יהיה הנסיון הראשון של שתי החברות להיכנס לשוק האדפטציות למשחקי הוידאו, שמתחיל לתפוס תאוצה לאחרונה. את הסדרה יפיקו אשלי זלטה (Ashley Zalta) ומייקל שוגר (Michael Sugar), שהפיק את הסרט זוכה האוסקר ספוטלייט (Spotlight).

שוגר מרוצה מאד מהרכישה. “ל-Battlefield יש קהל מעריצים מובנה גדול ונלהב, כך שמדובר בקניין רוחני מאד יוקרתי כשמכוונים לעיבוד ארוך-טווח“, הוא אמר בראיון ל-Deadline. “יחד עם EA ו-Paramount TV אנחנו [Anonymous Content] נפיק סדרת Battlefield טלויזיונית שתהייה מחוייבת לאותה צורת סיפור עשירה שהפכה את המשחק להצלחה כה גדולה לאורך כמעט 15 שנים“.

סדרת Battlefield כוללת משחקי יריות מגוף ראשון המפותחים על ידי EA DICE ומופצים על ידי Electronic Arts. הם ידועים בעיקר בזכות המצב מרובה המשתתפים שלהם, שמאפשר לשחקנים חופש פעולה גדול מאד, עם מגוון רחב של נשקים, כלי רכב וכלי טיס שניתן להפעיל במפות ענקיות.

המשחקים הציגו כבר תקופות רבות, הכוללות את מלחמת העולם השנייה, מלחמת ויאטנם ואף לוחמה עכשווית. המשחק הבא, Battlefield 1, צפוי לצאת לקראת סוף השנה ויהיה המשחק הראשון בסדרה שיתרחש במלחמת העולם הראשונה. עוד לא ידוע באיזו תקופה תתרחש סדרת הטלויזיה.

כנס קומיק-קון סן דייגו יגיע רק בשבוע הבא, אך עוד לפני שייפתח, מתחילים לזרום הטיזרים לסדרות שונות לקראת חזרתן למסך והופעתן בכנס. קומיק-קון ייערך בין יום חמישי, ה-21 ביולי ועד יום ראשון ה-24 ביולי, כאשר יום לפני פתיחתו צפוי יום מקדים (רביעי, 20 ביולי) בו ככל הנראה נתחיל להיחשף לטריילרים של סדרות וסרטים שונים העתידים להגיע בעתיד הקרוב.

אזהרת ספויילר: כתבה זו כוללת ספויילרים עבור העונות הקודמות של “המתים המהלכים”, “הברק (פלאש)” ועוד

המתים המהלכים – עונה 7

אחת מהסדרות הגדולות כיום בטלויזיה הינה “המתים המהלכים”, שבאוקטובר הקרוב תיכנס לעונתה השביעית. רשת AMC, המפיקה את הסדרה, פירסמה השבוע תמונת טיזר חדשה בה ניתן לראות את דמותו של נייגן עומדת מעל 11 דמויות ותיקות מהסדרה. יחד עם התמונה, שפורסמה בחשבון הטוויטר של AMC, הופיע הכיתוב הבא (בתרגום חופשי לעברית): “אן דן דינו. אני בוחר בך“.

הנה התמונה המלאה (לחצו להגדלה):

טיזר ל”המתים המהלכים” עונה 7 (תמונה: AMC)

דמותו של נייגן, אותה מגלם ג’פרי דין מורגן (Jeffrey Dean Morgan), הוצגה על המסך בפעם הראשונה בסוף העונה השישית, שנחתמה עם השאלה הגדולה: במי מוותיקי הסדרה ייבחר נייגן להכות עם מחבט הבייסבול הגדול שלו.

בנוסף, חשפה AMC לצד תמונה זו כי הטריילר הרשמי לעונה 7 של “המתים המהלכים” ייחשף ביום שישי, ה-22 ביולי.

שחקן חיזוק לשרלוק הולמס בעונה 4

העונה הרביעית לסדרה “שרלוק” בכיכובו של בנדיקט קמברבאץ’ לא צפויה להחל בקרוב, כאשר תאריך היעד הנוכחי להשקתה עומד כרגע על שנת 2017. רשת BBC, המפיקה את הסדרה, חשפה כי “שחקן” חדש יופיע לצד שרלוק הולמס בעונה הרביעית. מדובר בכלב דם (Bloodhound), המסוגל לאתר בני אדם באמצעות חוש ריח מפותח.

שרלוק הולמס עונה 4 (תמונה: BBC)

קמברבאץ’ זכה לאחרונה להופיע כאחד המועמדים לזכיה בפרס האמי עבור תפקידו בפרק המיוחד שנעשה לאחר סיום העונה השלישית של “שרלוק”, העונה לשם “Sherlock: The Abominable Bride”. הסדרה עצמה מועמדת ב-6 קטגוריות שונות לזכיה בפרס האמי.

קיד פלאש

סדרת גיבורי העל “הברק” (The Flash) של רשת CW תחזור לעונתה השלישית באוקטובר הקרוב, אך ברשת לא ממתינים וחושפים כבר כעת כי דמותו של וולי ווסט תקבל את השדרוג הצפוי ל”קיד פלאש” בעונה החדשה. לא מדובר בהפתעה גמורה, שכן ווסט ידוע כ”קיד פלאש” מחוברות הקומיקס של “הפלאש” מבית DC.

בתמונות החדשות שפירסמה רשת CW ניתן לראות את קיינן לונסדייל (Keiynan Lonsdale), המגלם את וולי ווסט בסדרה, בתלבושת המלאה של “קיד פלאש”.

קיד פלאש (תמונות: CW)

המתים המהלכים (The Walking Dead) כבר גרמה לא פעם לשערינו להלבין, כשאנחנו מצפים במתח להתקדמות הרת גורל ומקבלים במקום זה פיתוח דמות איטי ומלנכולי. הפרק העשירי בעונה הנוכחית, שנקרא “חברים הכי טובים חדשים” (New Best Friends), לא נופל לנוסחה הזאת לרגע.

אזהרה – מכאן יתחילו ספוילרים משמעותיים לפרק החדש

טראשי וגאה בזה

“המתים המהלכים” מיצבה את עצמה כבר לפני זמן רב כדרמה בראש ובראשונה, בה הזומבים הם רקע לקונפליקטים שבין הגיבורים, ולא יותר מזה. נראה שיוצרי הסדרה שכחו – ואנחנו שכחנו יחד אתם – כמה טראשיים יכולים להיות הזומבים, וכמה כיף יכול להיות באפוקליפסה. לא עוד!

העונה השביעית התחילה עם הצגתו של ניגן, הנבל הקומיקסי-טראשי ביותר שידענו בסדרה עד כה. מלבדו, הכרנו גם את המלך יחזקאל, אשר דורש שיתייחסו אליו כאל שליט מונרכי, ולצדו עומדת נמרה. אך מלבד זה, נותרה “המתים המהלכים” איטית ומלנכולית.

בחצי השני של העונה הטון קצת משתנה. בפרק הקודם ראינו את סצנת ה”קציר”, בה ריק ומישון חתכו דרך עדר זומבים ענקי עם כבל מתכתי, כאילו שהיה זה תער גיליוטינה. בפרק החדש אנו פוגשים את הקבוצה החדשה של ג’יידיס (Jadis), וזאת נראית כמו לקוחה ישירות משיא הטראש, סרטים כמו “מקס הזועם” (Mad Max) ו”הבריחה מניו יורק” (Escape from New York).

אחרי הריאליזם היחסי אותו הפגינה הסדרה, אנו רואים לפתע קבוצה ענקית שקיימת מאז תחילת האפוקליפסה, המתגוררת במגרש גרוטאות שממנו אולתר מבוך שבמרכזו, איך לא, מתגורר מין “מינוטאור”. האנשים של ג’יידיס מדברים באנגלית שבורה ומקוטעת, כאילו שלמרות כמות האנשים שבקבוצה, הם כבר כמעט ולא מדברים, והם דוגלים באידאולוגיה משעשעת הגורסת שכל מה שאפשר לקחת, צריך לקחת, אבל אם צריך להתאמץ בשביל זה, אז עדיף לא לקחת. הם לובשים גלימות ארוכות בחום יוקד, עור צמוד של אופנוענים בלי אופנועים, הם שומרים מפלצת משוריינת כחיית מחמד, והם הלוחמים חסרי המורא אותם ריק מגייס בשביל להביס את “המושיעים” של ניגן.

מתוך “המתים המהלכים” – עונה 7 פרק 10 (קרדיט תמונה: Gene Page – AMC)

הסיטואציה כה מופרכת וחסרת שחר, שהיא משמחת בטירוף. סוף סוף, לאחר עונות רבות של ייסורים ומועקה, “המתים המהלכים” נזכרת שהיא גם סדרת זומבים, בנוסף לכל. עם “המושיעים” של ניגן והממלכה של יחזקאל, ראינו כבר את הסימנים הראשונים של התרבויות החדשות, אלה שקמות על ההריסות של העולם הקודם. לאחר מכן פגשנו את הקהילה של הנשים המיליטנטיות, וכעת את הקבוצה הזאת.

לצוות הכותבים של הסדרה לקח זמן רב להבין ולהפנים שהעולם הזה, שאין בו שום חוקים יותר, תקף גם לגביהם – בעולם פוסט אפוקליפטי מותר לכתוב דברים שבכל עולם אחר לא היו מתפקדים.

לצד הטרנד הנהדר הזה, “המתים המהלכים” מאמצת טרנד נוסף, פחות רצוי, של להסביר דברים שהשתיקה יפה להם. הפעם היתה זו השיחה בין ריק לגבריאל, שהייתה נחוצה, מצד אחד, אבל מצד שני הלכה רחוק מדי בלהסביר את כל המחשבות מאחורי פעולותיו של ריק, כולל החיוך שלו בסוף הפרק הקודם. נראה שהכותבים סומכים עלינו שנקבל את כל הטראש המצוין שהם זורקים עלינו, אבל חיוך אחד קטן בלי חתימות והסברים יפיל את הסדרה כולה. נו, מילא, מחיר קטן בשביל הפרק המוצלח הזה.

מתוך “המתים המהלכים” – עונה 7 פרק 10 (קרדיט תמונה: Gene Page – AMC)

האיחוד המרגש

ומתחת לכל הרעש והצלצולים, “המתים המהלכים” עודנה סדרת דרמה, ובפרק הזה גם דרמה שכתובה היטב. מול דאריל ניצבים פה שני קונפליקטים – הראשון הוא מול ריצ’ארד, שמציע להקריב את קרול בשביל להרוג כמה שיותר מאנשיו של ניגן, והשני הוא מול עצמו, כשהוא מחליט לשקר לקרול, ולא לספר לה על כל החברים שמתו בחצי הראשון של העונה.

בין קרול לדאריל יש את אחת ממערכות היחסים הארוכות, המורכבות והמוצלחות שהסדרה יצרה. בפרק זה, בו הם נפגשים אחרי זמן רב שלא ידעו מה עלה זה בגורל זו, זה מרגש ממש. אנו רואים שוב כמה חזק החיבור שביניהם, ואף על פי שקרול יכולה להגן על עצמה, אפשר גם להבין למה לדאריל חשוב לתת לה לשמור על השקט והניתוק שהיא יצרה לה.

מתוך “המתים המהלכים” – עונה 7 פרק 10 (קרדיט תמונה: Gene Page – AMC)

את ריצ’ארד, מפקד חייליו של יחזקאל, גם אפשר להבין די בקלות. בשורה התחתונה, מדובר באדם טוב והגון, כזה שאפשר לסמוך עליו. ההחלטה להקריב אישה אשר זרה לו, ואשר מתנהגת בכפיות טובה מראות עיניו, היא החלטה מובנת, כאשר בתמורה לכך הוא היה, לטענתו, מצליח להציל את הממלכה כולה.

כעת שנגזל מקלו של מורגן, מקל בעל ערך סנטימנטלי, וכעת שנאסר על ריצ’ארד לשאת כלי נשק חמים, בעוד שכל מפגש עם אנשיו של ניגן הופך יותר ויותר מסוכן, מה צריך לקרות כדי שיחזקאל ומורגן יבינו שאין דרך אחרת לתקשר עם ה”מושיעים”, ושאלימות היא פתרון בלתי נמנע? או שמא עוד ניתן למנוע אותו?

הפרק הבא יביא אותנו שוב למחנה המושיעים, שם נראה מה עובר על יוג’ין, ניגן ודווייט בימים האחרונים, אותם ראינו מנקודת המבט של ריק וחבורתו. אם המגמה החדשה שנקבעה תשמר, יהיה איזון טוב של התפתחות העלילה, פיתוח דמות, ומידה מסוימת של הומור טראשי. על ניגן, לפחות, תמיד אפשר לסמוך שיהיה משעשע ומחריד באותה הנשימה.

שבוע עמוס במיוחד בתחום הטלויזיה נחתם עם לא מעט חדשות אודות העונות החדשות של כמה מהסדרות להן חיכינו, ביניהן דיווחים ומידע חדש אודות מראה שחורה (Black Mirror), אימה אמריקאית (American Horror Story), מלכות הצעקה (Scream Queens), בנות גילמור (Gilmore Girls) וסופרגירל (Super Girl).

עונות חדשות לסדרות נטפליקס

תשעה חודשים עברו מאז למדנו לראשונה כי נטפליקס תפיק פרקים חדשים לסדרת ה-Sci-Fi הבריטית “מראה שחורה” וכעת נחשף התאריך בו תחל העונה החדשה. בהודעה ששיחררה השבוע נטפליקס צוין כי העונה השלישית של הסדרה תהיה זמינה החל מה-21 באוקטובר דרך שירות נטפליקס בכל העולם.

העונה החדשה תכלול 6 פרקים (ולא 12 כפי שהוצהר בעבר), כאשר אחד מהם נכתב על-ידי דן טרכטנברג, שביים את הסרט “10 קלוברפילד ליין”. הפרק שיכתוב טרכטנברג יהיה במבנה של משחק מחשב. פרק נוסף בעונה החדשה נכתב במשותף על-ידי ראשידה ג’ונס (“מחלקת גנים ונוף”, “אנג’י טרייבקה”) ומייקל שור, אחד מהיוצרים של הסדרות “ברוקלין תשע-תשע” (נו, אתם יודעים מי זה – מוז, הדודן של דוויט מ”המשרד”). פרק זה יעסוק בסאטירה על הזהות בעידן הרשתות החברתיות.

עונה נוספת שתפיק נטפליקס תהיה השמינית בסדרה הותיקה “בנות גילמור“, זו תחזור לאוויר עם 4 פרקים בני 90 דקות כל אחד. כל פרק יציג עונה אחרת בשנה ומכאן שמה של העונה החדשה: “שנה בחיי בנות גילמור”. רוב הדמויות יחזרו לעונה החדשה, אותה יובילו לורן גרהאם, בתפקיד לורליי גילמור ואלקסיס בלדל בתפקיד רורי גילמור. מליסה מקארתי (“מכסחות השדים“) תשוב גם היא לככב כ”סוקי”.

מלכות הצעקה חוזרות לעונה שניה

קומדיית האימה “מלכות הצעקה” (Scream Queens) תחזור לעונתה השניה ב-20 בספטמבר בערוץ Fox (בישראל משודרת הסדרה בערוץ “יס דרמה”), ותציג את ה”שאנלס” בבית חולי הנפש שנרכש על-ידי קאתי מאנץ’, אותה מגלמת ג’יימי לי קרטיס.

בעונה החדשה ימשיכו אמה רוברטס (“משחקי חובה”) בתפקיד שאנל אוברלין, ליאה מישל (“GLEE”) בתפקיד הסטר, קיקי פאלמר וניסי נאש, אליהן יצטרפו גם מספר שחקנים חדשים, ביניהם ג’ון סטאמוס, קולטון היינס וטיילור לאוטנר.

סופרמן מגיע לסופרגירל

לפני מספר חודשים למדנו כי רשת CW תקבל לחיקה את הסדרה “סופרגירל”, שעונתה הראשונה שודרה ב-CBS, לכבוד העונה השניה. העונה החדשה צפויה להציג לראשונה את דמותו של סופרמן\קלארק קנט כבר בפרק הפתיחה, כאשר את דמותו יגלם טיילר הוכלין (“זאב צעיר”).

בתמונה שפורסמה לקראת חזרתה של הסדרה בכיכובה של מליסה בנויסט (Melissa Benoist) ניתן לראות לראשונה את סופרמן לבוש בתלבושת החדשה שעוצבה עבור הסדרה עומד לצידה של סופרגירל.

תמונה: Warner Bros

עונה 6 לאימה אמריקאית

רשת FX האמריקאית פרסמה מספר טיזרים מצמררים לקראת העונה השישית של הסדרה “אימה אמריקאית”, שתשודר בערוץ החל מה-14 בספטמבר (בישראל משודרת הסדרה בערוץ yes Oh).

ליידי גאגא, שהופיע לראשונה בעונתה החמישית של הסדרה, “אימה אמריקאית: המלון”, ותחזור להופיע גם בעונה השישית, פרסמה בחשבון הטוויטר שלה את כל הטיזרים בזה אחר זה בסרטון שאורכו כדקה וחצי, צפו:

Check out all of the new teasers revealed so far for American Horror Story Season 6! #AHS6 pic.twitter.com/YroRSr8JN6

— Lady Gaga (@gagamonster96) July 28, 2016

אחרי שעקבנו זמן מה אחרי חבורתו של ריק “המתים המהלכים” (The Walking Dead) מגיעה, כדרכה בקודש, מספרת לנו את סיפור ה”בינתיים” שהתרחש במקום אחר. ספציפית, במחנה המושיעים.

בפרק ה-11 של העונה הנוכחית, הנקרא “עוינים ואסונות” (Hostiles and Calamities), אנו רואים מה קרה במחנה של ניגן מהרגע שדאריל נמלט ממנו, ועד לנקודה אליה הגענו בפרקים האחרונים. הפרק מתמקד בעיקר בשתי דמויות – דווייט ויוג’ין. עליהם בעיקר נדבר גם אנחנו.

מכאן יתחילו ספוילרים משמעותיים לפרק!

דווייט

נראה שהחזרה לדווייט מתנהלת לפי סכמה מוגדרת מראש – היה זה הפרק השלישי בעונה בו ביקרנו לראשונה במחנה המושיעים, והכרנו מקרוב את סיפורו של דווייט, ואת הקשר שבינו לבין שרי, אשתו לשעבר, לבין ניגן. כעת אנחנו בפרק השלישי מאז החזרה של הסדרה מההפסקה, ושוב אנחנו במחנה המושיעים, ושוב הפרק מתחיל מדווייט.

כל מה שלמדנו על היחס של ניגן לדווייט עד עכשיו מתגבש בפרק האחרון – ניגן סומך על דווייט כמעט בעיניים עצומות, ומזלזל ביכולת שלו להביע רגש עצמאי כלשהו. הוא מעדיף להקריב רופא מלפקפק בסיפור המפוברק של דווייט, פשוט כי המחשבה שדווייט ישקר לו נראית בלתי אפשרית. מבחינתו, גם אם דווייט יתברר כשקרן גדול בסוף, הוא יעניש אותו וזהו. והרופא? עוד הדגמה טובה לכל הנוכחים מה מחירה של בגידה.

מהמקום הזה אנו חוזים בניצנים של השינוי המשמעותי אותו דווייט מתחיל כבר לעבור. בעוד שניגן מאמין לחלוטין בכך שדווייט כבר לא מרגיש דבר כלפי שרי, אנו רואים כמה רחוק דוייט מסוגל ללכת כדי להגן עליה, ובתהליך לסכן גם את עצמו. כשניגן אומר שאם היא חיה הוא בטוח יגלה את זה, הוא כנראה לא טועה. משפט כזה לא נזרק סתם לאוויר, הוא רמז עבה מאד של כותבי הסדרה ששרי עוד תצוף, ולא בסיטואציה נוחה.

ההקבלה בין דווייט לדאריל עולה גם היא שלב, כששרי בעצמה טוענת שהם למעשה מאד דומים. בין כל המוות והיסורים, ביקורו של דווייט בבקתה היה אחד מהרגעים המרגשים ביותר בסדרה בזמן רב מאד, ועזר להתחבר אליו יותר. החיבור החזק הזה שנוצר בין דווייט והצופים עורער כבר באותו פרק, כשדווייט הפליל את הרופא וגרם לו למוות ביסורים. אין ספק, יוצרי “המתים המהלכים” יעשו את כל מה שביכולתם כדי לגרום לנו להיות מבולבלים ברגשותינו. נכון לרגע זה, כתוצאה מהפרק, דווייט הוא אחת הדמויות העגולות והמעניינות ביותר שבסדרה.

מתוך “המתים המהלכים” – עונה 7 פרק 11 (קרדיט תמונה: Gene Page – AMC)

יוג’ין

במקביל לדווייט, עליו אנחנו מגלים דברים, יוג’ין מגלה דברים על עצמו, שכנראה גם הוא לא היה מודע אליהם. לפני שנוגעים במה שעובר על יוג’ין בפרק, כדאי שנרענן מעט את זכרוננו לגבי עברו.

יוג’ין הצטרף לחבורה יחד עם רוזיטה ואברהם. אברהם לקח על עצמו את המשימה להביא את יוג’ין לוושינגטון, כיוון שיוג’ין שיקר לו שהוא היה חלק מתכנית הגנום שהייתה קשורה למגפת הזומבים, ושבוושינגטון הוא יוכל לפתור את העולם מהאסון הזה. לאחר שהוא חשף את השקר וכמעט נרצח על ידי אברהם, יוג’ין מצא את מקומו בחבורה כחבר מן המניין, והתחיל לפתח יחסי חברות עם אנשי הקבוצה האחרים, עם טארה במיוחד.

בסוף העונה האחרונה הסטטוס של יוג’ין הגיע לשיא, כאשר אפילו אברהם, שזלזל בו ובז לו, התחיל להעריך את חכמתו ואת היצירתיות שלו. יוג’ין נהייה, בשלב הזה, אחד מה”ותיקים” בחבורה של ריק, מישהו שיודע כיצד לפעול במצב חירום ושאפשר לסמוך עליו.

הסטטוס הזה לא החזיק זמן רב. בזמן שטארה, חברתו הקרובה ביותר, נעדרה, ניגן נפל עליהם כמו רעם משמים. כשכל הקבוצה מעורערת, כל אלכסנדריה נראתה כמו יוג’ין ביום רע – מפוחדת, מתרפסת, וללא עמוד שדרה. וכשבתוך כל זה רוזיטה החליטה לנצל אותו, ולהשפיל אותו כדי לקבל ממנו את מה שהיא רוצה, קל לדמיין שהנאמנות שלו לריק ולאלכסנדריה לא במקום הטוב ביותר.

לכן אין זו הפתעה שיוג’ין משתף פעולה עם ניגן מעל למצופה. כי מה שעובד על דווייט, עובד על יוג’ין שבעתיים – מצד אחד, הוא מבועת מניגן, ובצדק רב. מצד שני, יוג’ין מקבל חדר מרוהט, עם גישה לכל הספרים שהוא רק יכל לחלום עליהם, מטבח מגוון ואפילו משחקי וידאו. כל זה בלי לעבור את מסכת ההשפלות שעוברים העובדים הממוספרים.

מתוך “המתים המהלכים” – עונה 7 פרק 11 (קרדיט תמונה: Gene Page – AMC)

יוג’ין מתקבל למושיעים כשווה בין שווים, אחד מהטורפים שבראש שרשרת המזון, בזכות הידע, הכישורים והחכמה הרבה שלו. לראשונה מאז שהעולם נגמר, ואולי אף לראשונה בחייו, הוא מוקף באנשים שמכבדים אותו בלי להכיר אותו. הם לא חברים שלו, הם פשוט צריכים אותו.

יוג’ין משתף פעולה עם המושיעים לא רק כי הוא מפחד מהם – הוא גם עשוי להנות מאד מחייו עם המושיעים. למצוא לעצמו מקום ראוי הרבה יותר. באלכסנדריה הוא שומר על החומה ולומד לירות בנשק. כאן? משחק במשחקי וידאו, קורא ספרים ומתכנן את ההגנות של הבסיס, לקול תרועה מהבוס בכבודו ובעצמו.

ובפינת הטראש השבועית – בזכות יוג’ין הגדרות של ניגן מתחילות להשתדרג בזומבים מברזל. שלא נשכח שוב שמדובר בסדרת קומיקס. ניגן עצמו נדלק על הרעיון, ואיך אפשר שלא? זה כמו לקוח ישירות מהזבלונים מהם הוא לוקח את הסטייל שלו, אותו סטייל שהסדרה כולה מאמצת, ובשעה טובה.

בפרק הבא

בפרק הבא של “המתים המהלכים” נחזור לאלכסנדריה, שמתכוננת להגעתם של המושיעים, ככל הנראה עם סיימון בראשם, לגבות את המס השבועי. כפי שכבר נרמז בשני הפרקים הקודמים, טארה מתלבטת אם לספר לריק על קבוצת הלוחמות שהיא פגשה. אחרי הכל, המרד נגד ניגן ידרוש כמות גדולה ומרשימה של נשק.

מאז שחזרה הסדרה מהפגרה היא ספקה כבר שלושה פרקים מצויינים, שמסמנים שינוי נפלא לטון של העונה. כולי תקווה שגם הפרק הבא לא יסתפק בלבטים ופלאשבקים.

רימייק לסדרת הפולחן “מקגייבר” (MacGyver) צפוי לעלות ברשת CBS בקרוב, ולכבוד היציאה המתקרבת הרשת שחררה טריילר שמכיר לנו את הסדרה והדמויות.

קריאה נוספת: מקגייוור חוזר למסך הטלויזיה בחידוש של CBS

“מקגייבר” המקורית משנות ה-80 הייתה סדרה על על הסוכן החשאי מקגייבר, שהיה פציפיסט, ועל כן לא היה לוקח נשק לשום משימה. בכל פרק היה עליו להתמודד עם איום שמסכן את האנושות כולה, ומכל צרה הוא היה נחלץ בעזרת חשיבה מהירה ויכולת אילתור שאין שני לה.

הטריילר החדש מראה לנו מיד מההתחלה שהסדרה החדשה היא סדרה עדכנית לסטנדרטים של היום, עם אקשן מהיר ולא מרוסן. לוקאס טיל (Lucas Till) מסדרת סרטי “אקס-מן” החדשים משחק את אנגוס “מאק” מקגייבר (Angus “Mac” MacGyver), איש צעיר שמקים אירגון חשאי שפועל תחת השגחת ממשלת ארצות הברית אותו, ומרוב הבחינות הוא דומה מאד למקגייבר המקורי, הן באופי והן בשיטות הפעולה שלו.

בנוסף למקגייבר עצמו, יש לו צוות מקצועי שאיתו הוא עובד. ג’ורג’ אידס (George Eads) מ-CSI משחק את ג’ק דלטון (Jack Dalton), חייל המיומן בשיטות לוחמה שונות, שנותן למקגייבר את הגיבוי שהוא צריך כשכדורים מתחילים לעוף; ג’אסטין היירס (Justin Hires) מגלם את ווילט בוזר (Wilt Bozer), חברו הקרוב של מקגייבר שדואג להשיג לו דברים שהוא צריך, כשהוא צריך; טריסטן מייס (Tristin Mays) מ”יומני הערפד” משחקת את ריילי דייויס (Riley Davis), ההאקרית בצוות; וסנדרין הולט (Sandrine Hoult) מבית הקלפים משחקת את פטרישה ת’ורנטון (Patricia Thornton), האחראית על מקגייבר מצד הממשלה.

הפרק הראשון בסדרה צפוי לעלות לשידור ב-23 לספטמבר הקרוב ברשת CBS האמריקאית.

אחרי רמזים, שמועות וספקולציות, נחשף רשמית תאריך עליית עונה 7 של “משחקי הכס” (Game of Thrones) לאוויר. בעמוד הפייסבוק הרשמי של הסדרה הוצג אתמול וידאו בשידור חי, בו עמד בלוק קרח ענקי עם משהו חבוי בתוכו, והכיתוב “הקלידו ‘אש’ בשביל לחשוף את תאריך הבכורה”. סילוני אש חיה הכו בבלוק הקרח, עד שהוא חשף את התאריך – ה-16 ביולי.

במקביל לחשיפת התאריך נחשף גם פוסטר חדש עם הכיתוב #GoTS7, ראשי תיבות ל”משחקי הכס עונה 7″, מעל לקרח בוער. הפוסטר מתכתב עם השם המקורי של סדרת הספרים עליה הסדרה מבוססת, “שיר של אש וקרח” (A Song of Ice and Fire), ויהיה, כנראה, גם התמה המרכזית בעונה הבאה.

פוסטר משחקי הכס עונה 7 (תמונה באדיבות: HBO)

HBO אף פרסמה פרומו קצר יחד עם תאריך היציאה, עם הכיתוב “המלחמה הגדולה הגיעה”. בפרומו אנו רואים מודלים מאיימים של סמלי הבתים הגדולים, ביניהם הדרקון בעל שלושת הראשים של משפחת טארגריין (Targaryen), האריה של משפחת לאנסיטר (Lannister) ועוד. המודלים קפואים בלוחמה בלתי פוסקת, וברקע נשמעות ציטטות מהסדרה של דמויות מרכזיות, חיות ומתות, המדברות על מלחמה.

לבסוף המודל מתמוטט, כשברקע נד סטארק (Ned Stark) בקולו של שון בין (Sean Bean) אומר ש”אותו דבר מגיע אל כולם”, וג’ון סנואו (Jon Snow) מדגיש ש”יש רק מלחמה אחת שמשנה, המלחמה הגדולה, והיא כאן“, בעוד שהאפר של סמלי הבתים הופך לצורות מיסטיות בשלג, ועין כחולה מופיעה על המסך, עינם של המהלכים הלבנים ומלך הלילה.

מהפרומו אפשר להסיק שכמצופה, העונה הקרובה תתחיל את הארועים אליהם הובילו ששת העונות הקודמות – מלחמה כוללת בין הגורמים המרכזיים בסדרה, שבסופה שליטי ווסטרוז (Westeros) יצטרכו להכיר באיום שמגיע מהצפון. לעונה זו יהיו שבעה פרקים בלבד, ולזו שאחריה שמונה, ובחמישה עשר פרקים אלה הסדרה תיחתם אחת ולתמיד.