נטפליקס הכריזה אתמול (ג’) כי הזמינה 20 פרקים לסדרת אנימציה חדשה למבוגרים בשם Disenchantment. את הסדרה יצור מאט גרונינג (Matt Groening), יוצר “משפחת סימפסון” (The Simpsons) ו”פיוצ’רמה” (Futurama).

את שם הסדרה אפשר לתרגם גם כ”הסרת כישוף”, וגם כ”התבדות”. מהאופי של גרונינג ותקציר הסדרה נדמה שמשחק המילים לא מקרי. הסדרה תתרחש בממלכת ארץ החלומות (Dreamland), ותעקוב אחרי הנסיכה השתיינית בין (Bean), חברה האלף אלפו (Elfo), והשד האישי שלה לוצי (Luci). השלישיה תתקל במגוון דמויות פנטזיה שונות, ותחווה הרפתקאות מופרעות לחלוטין.

“בסופו של דבר”, אמר מאט גרונינג, “Disenchantment תעסוק בחיים ומוות, אהבה ומין, ובאיך להמשיך לצחוק בעולם שמלא בסבל ואידיוטים, למרות מה שהזקנים והמכשפים ושאר השמוקים יגידו לכם”.

את הנסיכה בין תדובב אבי ג’ייקובסון (Abbi Jacobson) מ”ברוד סיטי”, את אלפו ידובב נאט פקסון (Nat Faxon) מ”קליבלנד” ואת לוצי ידובב אריק אנדרה (Eric Andre) מ”מרוששות”. קולות נוספים יספקו, בין השאר, ג’ון דימאג’יו (John DiMaggio) מ”פוטורמה” ו”הרפתקאות פין וג’ייק”, בילי ווסט (Billy West) מ”פוטורמה”, מוריס להמארש (Maurice LaMarche) מ”פיוצ’רמה” ו”פינקי והמוח”, טרס מקניל (Tress MacNeille) מ”משפחת סימפסון” ו”פיוצ’רמה”, נואל פילדינג (Noel Fielding) מ-The IT Crowd ו-The Mighty Boosh, ועוד. האנימציה של Disenchantment תעשה על ידי אולפני Rough Draft, שעשו את האנימציה ל”פיוצ’רמה”.

20 הפרקים של Disenchantment יעלו לשירות הצפיה הישירה של נטפליקס בשתי פעימות, עשרה פרקים כל פעם, כאשר עשרת הפרקים הראשונים יעלו במהלך 2018.

אנחנו אוהבים למיין דברים ולהגדיר אותם. למשל, אנחנו מאוד אוהבים למיין זמנים לפי עשורים. ההגדרות האלה נזילות, כמו שנות התשעים, שמתחילות בפועל בסביבות 87-88, אבל אנחנו מצליחים להצמיד לעשורים אלה מאפיינים שמייחדים אותם. שנות העשרים, למשל, מאופיינות בצמיחה כלכלית ועליית הג’אז, ושנות התשעים זכורות כשנים של נפילת משטרים מזרח אירופאיים, מדיה צינית ועליית תרבות-נגד למיינסטרים, כגון גראנג’ והיפ-הופ.

אחד העשורים הבולטים ביותר הן אתסטית והן מוזיקלית היה שנות השמונים. הוא בלט, בין השאר, כי הייתה למוזיקה שלו סגנון מאוד ייחודי. איכות וכמות הוידאו-קליפים עלו מדרגה, ודימויי האייטיז נחרטו בזכרון הקולקטיבי שלנו, גם של אלה מאתנו שלא גדלו באותו עשור ייחודי. למה הוא כה בולט ומוכר לנו כיום? כי במידה מסוימת, נדמה שאנחנו חווים את עשור הניאון שוב מחדש.

מבדיחה לטרנד של ממש

הבדיחות על העשור הססגוני החלו כבר בשנים האחרונות, כאשר גולשים התחילו להצביע על כך שסרט בסדרת “מלחמת הכוכבים” שובר קופות ויוצא חידוש ל”מכסחי השדים”. אך מעבר להתבדחויות, היה לפתע טרנד נוסטלגי רציני סביב התקופה, בקולנוע ובטלויזיה בעיקר. סרטים וסדרות החלו לפתע להתרחש בשנות השמונים, ללא שמץ אירוניה.

“אקס מן: אפוקליפסה” בחר את שנות השמונים כרקע להתרחשויות שלו בנונשלנטיות מוחלטת; “מועדון שנות השמונים” (Sing Street) סיפר על תלמידי תיכון קתולים באירלנד של התקופה, שמצאו חופש מהדיכוי שהם חוו דרך Duran Duran, Depeche Mode, ועוד מגוון להקות בולטות מהעשור המדובר; ובולטת במיוחד “דברים מוזרים” (Stranger Things), הסדרה שעוררה נוסטלגיית אייטיז בכל מי שצפה בה, גם כאשר מדובר באנשים שלא חוו אפילו רגע מהתקופה.

השנה נדמה שהאובססיה הזאת עלתה בעוד מדרגה, כאשר מוזיקה משנות השמונים נהייתה לאלמנט רצוי ואף נחוץ בקולנוע. “שומרי הגלקסיה: חלק 2” מלווה במנגינות אייטיז שמתקשרות עם ההתרחשויות שבו, בדומה לצורה בה הסרט הקודם השתמש בשנות השבעים; סדרת הדרמה GLOW של נטפליקס על ליגת היאבקות הנשים בעלת אותו השם מלווה את ההתרחשות התקופתית שלה במוזיקה תקופתית תואמת; והסרט “פצצה אטומית” בכיכובה של שרליז ת’רון מתרחש בשנות השמונים בברלין, מתהדר באסתטיקת נאון צעקנית וסדרת טריילרים לסרט נקראו על שמות שירים מהתקופה, שמתנגנים גם בטריילרים עצמם. גם הטריילר החדש של “דברים מוזרים” כבר נתן לנו טעימה מ-Thriller של מייקל ג’קסון. כי פתאום כולם כמהים לעוד קצת אייטיז.

הסבר אחד פשוט מאוד לתופעה הוא שכותבים ובמאים רבים כיום הם אנשים שהיו ילדים בשנות השמונים. הסרט “זה“, למשל, מתרחש בשנות השמונים פשוט מכיוון שהסרט צריך להתרחש כ-30 שנים לפני אירועי ההווה, שקודמו לימינו אנו. אפשר לומר שזה צירוף מקרים דומה – יוצרים בני 30-40 מתבססים על התרבות בה הם גדלו לסיפורים שלהם.

הסבר זה לא שגוי, אבל הוא מאוד מופשט ומאוד לא מדויק. הוא לא מדויק כי הוא אמנם מסביר למה היוצרים בוחרים את התקופה, אך לא מסביר למה צופים צעירים מתרגשים מרפרנסים למדיה שהרלוונטיות שלה חלפה עוד לפני שהם נולדו. לא, נדמה שזה עמוק הרבה יותר.

קווי דמיון רבים משנדמה

שנות השמונים היו עשור ייחודי מאד במישורים רבים מאד. מדובר בתקופה של תפניות היסטוריות גדולות, כשהבולטת בהן היא סוף המלחמה הקרה. כיום בדיעבד אנחנו יכולים לקרוא לו ככה, “סוף”, אך לאנשים שחיו אז לא הייתה כל וודאות שהמתיחות בין המערב לבלוק הקומוניסטי הולכת להתפורר יחד עם הבלוק עם התראה מועטת-עד-לא-קיימת.

מדובר בתקופה בה מוזיקת הפופ נהייתה שלטת, כאשר אמנים התחרו אחד בשני במי יותר ססגוני, לובש בגדים חריגים יותר ומעורר סקנדלים יותר רועשים. תקופה בה הקולנוע חתר לאפקטים ויזואלים מעל לכל, ובהוליווד האולפנים פיתחו במהירות שיא טכנולוגיות שמטרתן להביא למסך תמונות ודימויים שלא נראו לפני זה לעולם. הקולנוע של התקופה זכור כקולנוע מהנה, מבדר וגדול מהחיים, אך בו זמנית רדוד יחסית, קולנוע שמשקיע יותר זמן ומאמץ בלהרשים אותנו מלגרום לנו לחשוב. בינתיים, בפוליטיקה, נשיא ארצות הברית היה רפובליקאי עם רקע מתחום הבידור, ויחסי ארצות-הברית ורוסיה היו אחד הדברים החמים ביותר בחדשות. מתחיל להשמע מוכר?

קווי הדמיון בין שנות השמונים לימינו אנו הם קוסמטיים אמנם, אבל הם גם לא מבוטלים. נדמה שהנוסטלגיה הזאת לעשור ההוא, שהתחיל לפני כארבעים שנה ונגמר כשעיקר הדמוגרפיה אליה מכוונים יוצרי המדיה רק התחילה להיוולד, היא תוצאה מהזדהות עמוקה של בני התקופה שלנו עם האייטיז.

אנחנו, כמו אז, חיים בתקופה של טלטלה פוליטית וכלכלית. אנחנו, כמו אז, חרדים מהעתיד, חיים בחוסר ודאות ממה שיקרה אפילו בשנה-שנתיים הקרובות. אנחנו ציניקנים דעתניים עם דעות מגובשות על כל נושא, גדול כקטן, אך גם עם רצון עז למשהו אופטימי, נאיבי, פשוט ומובן. ולפתע אורות הניאון המנוכרים, האופנה הססגונית והקולנוע הרועש והטיפש מדברים אלינו. ועם כניסת האסתטיקה, נכנסים גם התכנים בדמות “דברים מוזרים”, GLOW ודומיהם, כי אם משהו מעניין אותנו, הוא מעניין אותנו כבר עד הסוף.

מבט אל העתיד

העתיד הקרוב אמנם לא ודאי ולוט בערפל, אך ישנן מגמות שקל לצפות. החיבה למוזיקה ולאסתטיקה של שנות השמונים כנראה תשאר בולטת עוד כמה שנים טובות. המדיה האסקפיסטית, לעומת זאת, לא תשאר במצב הנוכחי שלה כנראה.

כפי שבסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים התחילה תנועת נגד חזקה נגד קולנוע “שטחי”, כך גם סביר מאד שנראה בשנים הקרובות עליה בפופולריות של קולנוע חתרני ונועז יותר. כרגע ז’אנר גיבורי העל נותר הדומיננטי, אך גם הוא מנסה לצאת מהפינה הנוסחתית אליה הוא הכניס את עצמו. למעשה, כבר השנה יש כמה דוגמאות בולטות לכך. עוד נדון על זה בעוד שבוע.

הפרק השבועי בעונה 7 של “משחקי הכס” נקרא “שלל המלחמה” (Spoils of War). זה הפרק הקצר ביותר בעונה הנוכחית ואחד מהקצרים בסדרה, כאשר אורכו 50 דקות, אך הוא ללא ספק יהיה גם אחד הפרקים הזכורים ביותר. אם כבר צפיתם בפרק, אתם יודעים בדיוק למה. אם לא, אז אולי כדאי שתלכו לצפות בו לפני שתמשיכו לקרוא, כי…

מכאן מתחילים ספוילרים לפרק הרביעי!

שקט בווינטרפל, בינתיים

כשטועים, יש להודות בזה. וכשטועים פעמיים, אולי כדאי בכל זאת להכחיש. אבל נודה, בייליש לא ניסה לחסל את בראן. ההפך המדויק הוא הנכון. השאלה היא, מה הוא מנסה להשיג? ישנו רצון תמים להאמין סוף סוף לבייליש, שרק רוצה להגן על ילדיה של קייטלין, אהובתו. אבל בשלב הזה קשה מאד לקנות את זה. נדמה שהוא הפך לדמות שאי אפשר כבר להציל, ואם בסוף יחליטו יוצרי הסדרה לנקות את מצפונו באיזשהו אופן קשה לראות כיצד יהיה זה אמין או מעניין. לא. בייליש עדיין משחק, והוא רוצה שלבראן יהיה פגיון מפלדה ולריאנית. אך בראן לא רואה בו כל שימוש.

הטעות השניה היא שחזיתי שאריה כבר המשיכה למעלה המלך. בפועל היא חזרה הביתה אחרי הכל. אחרי שאמרה לזאבה ניימיריה “זאת לא את”, מהדהדת את מה שאמרה לאביה בעונה הראשונה על עצמה, היא הגיעה בכל זאת למולדתה כדי להוכיח לכולם שזאת לא היא. היא לא ליידי, והיא לא חסרת אונים, ואין לה באמת מקום של ממש בווינטרפל. למעשה נדמה שהיא זה עתה הגיעה, וכבר מתכננת לעזוב דרומה לחסל את סרסיי. אך אולי יוצרי הסדרה ישאירו אותה עוד קצת זמן בצפון? אולי מספיק כדי שתתאחד שוב עם קלגיין “הכלב”?

בינתיים, נראה שהיא החליטה לנצל את ההזדמנות כדי להשפיל קצת את בריאן. תחילה נדמה היה שאריה רצתה להראות לפודריק שעליו להלחם בצורה שונה מול בריאן העצומה, אך נדמה שבסוף היא סך הכל רצתה להשוויץ בפני הנוכחים, וגם קצת בפנינו, הצופים בבית. נדמה שבריאן הייתה דווקא מרוצה מהמפגן, אך אריה גם חשפה קלפים רבים בפני לורד בייליש, וזה תמיד רעיון לא טוב בכלל.

אריה סטארק, משחקי הכס (באדיבות HBO)

בייליש ראה, כמובן, שהפגיון שהוא נתן לבראן הגיע לידיה. ספק אם הוא אדיש לכך. אם יתברר בסוף שזה היה חלק מהתכנית שלו, זה יהיה מכעיס מאד – אריה הרי עוד לא הייתה שם, ולמעשה נחשבה למתה. אבל נתאזר בסבלנות בינתיים ונחכה לגלות מה הוא זומם.

דראקאריס!

אחרי שג’ון הראה לדאינריז את ציורי הגיר שהוא צייר בזמן שהיא לא הסתכלה, החליטה מלכת הדרקונים שאין טעם להמשיך לדרוש ממנו לכרוע ברך. היא תרכב על דרקון ותגרום לממלכה לכרוע ברך. יחד עם צבא דותראקי ענק. כאן נראה ש-HBO החליטה להגשים כמה הבטחות.

את הצבא הדותראקי לא ראינו מעולם בפעולה. לא באופן מלא. בעונה הראשונה החלאסאר של דרוגו נחשב לאחד מהחלאסארים הגדולים שרכבו אי פעם, אך בשל התקציב הנמוך נאלצנו לצפות בשלושה-ארבעה פרשים בכל פעם, ולהאמין שהחלאסאר פשוט מתחבא מחוץ לפריים, איפה שהמצלמה פיספסה אותו בטעות. כעת, משדאני מנהיגה בעצמה חלאסאר גדול אף יותר מזה של דרוגו, והתקציב של הסדרה עוקף את התקציב של סרטים הוליוודיים קטנים, אנו זוכים סוף סוף לראות את הדותראקים נלחמים כמו שצריך.

ויש להוריד את הכובע בפני יוצרי הסדרה. כולם. המלבישים, המאפרים, בוני התפאורה, מפעילי הניצבים, עורכי הוידאו ועורכי הסאונד, כולם ללא יוצא מן הכלל עמלו כדי להביא לנו את המסר הכי פשוט והכי בסיסי שאנו שומעים כבר מתחילת העונה, ובמידה מסוימת מתחילת הסדרה – דאינריז טארגאריין היא האויבת הכי מפחידה שאפשר לדמיין.

גם אלמלא ג’יימי וברון היו נוכחים בשדה הקרב, שתי דמויות שאנחנו לרוב מחבבים, עדיין היינו משקשקים בשם הלאניסטרים המסכנים. צבא בית לאניסטר האדום הוא אחד הצבאות השנואים בהיסטוריית הטלויזיה והקולנוע, אך קשה היה לא לרחם עליהם בקרב האבוד הזה.

די היה בפרשים הדותראקים חסרי הרחמים בכדי לגרום לנו להזדהות עם הצד הלא סימפטי במלחמה הזאת. אך דרוגון האימתני שפורש את כנפיו ונושף להבות השורפות שיריון, בגדים ובשר עד אפר, הוא לא פחות מגיהנום מכונף. ולדאני יש שניים נוספים כאלה, רק מחכים להזדמנות להפגין את כישורי האקרובטיקה האווירית והמנגל ה”וול דאן בנשיפה אחת” שלהם.

מתוך משחקי הכס (תמונה באדיבות HBO)

ראינו את אחד הקרבות המרשימים ביותר בסדרה, אך היה זה קרב שולי לחלוטין – דרקון אחד מתוך שלושה, וצבא דותראקי שטובח בחלק קטן מצבא הלאניסטרים. צפוי לנו עוד הרבה יותר מזה, אך הקרב הראוותני הזה לא היה בזבוז אפקטים כלל וכלל. הרי כשאיגון הכובש הגיע לווסטרוז עם שלושת דרקוניו, הוא כבש אותה כמעט וללא מאמץ. סיפור זה מרגיש כמו אגדה, מעשיה לילדים. והנה, אנו רואים שלא – דרקון בוגר אחד עושה נזק בל יתואר. מי שישרוד את הקרב הזה, ודאי יחיה בסיוטים עד סוף ימיו.

כמו כן, אם עד עכשיו היו נסיונות קלים למכור לנו את שגעון הגדלות של דאינריז, כאן הוא מופיע בכל הדרו. כמו HBO וכמו אריה לפניה, גם דאינריז באה להשוויץ. בתהליך היא שרפה לא מעט מעגלות האספקה, אותן היא הגיע לאסוף, לכאורה. הרי היא התלוננה על כך שאין ברשותה מזון להאכיל את חייליה. כעת, לאחר שהחורף כבר הגיע, חורף שיהיה ארוך מאד בוודאות, האם זה רעיון מוצלח לשרוף את המזון של האנשים אותם היא באה לכבוש? היא אמנם בחרה לתקוף את הצבא ולא את העיר, במהלך שנראה חכם על פניו, אך מתקפת אש אווירית על המזון האחרון בווסטרוז היא פשע חמור מאד, יש שיגידו לא פחות ואף יותר משריפה של עיר הומה אדם.

וטיריון ראה את ג’יימי לראשונה מזה זמן רב מאד. אין ספק שג’יימי ישרוד את הצלילה שלו למצולות – מישהו יצלול אחריו ויוריד ממנו את השריון שמושך אותו למטה. השאלה רק מי, והאם שני האחים יספיקו להחליף מילים לפני שיפרדו שוב דרכיהם?

בפרק הבא

הפרק החמישי של הסדרה יקרא “מצפה מזרח” (Eastwatch), על שם המצודה המזרחית ביותר על החומה בצפון. זו המצודה אליה ג’ון שלח את טורמונד ואנשיו, כדי לאייש אותה לקראת בואם של המתים, שמגיעים מצפון-מזרח. מצודה זו נמצאת על הים, ואם להאמין לפתיח התלת-מימדי של הסדרה, הים באזור קפא כבר, כך שהמתים יוכלו לצעוד עליו ולהקיף את החומה.

הטריילר לפרק הבא מציג את דאינריז דורשת משבויי הקרב שיקבלו את מרותה או ימותו. מציג את סרסיי מתכננת עם קיברן הגנה. מציג את טיריון וואריז מדברים על המלכה שמראה דימיון מדאיג לאביה. אך שם הפרק לבדו מזכיר לנו פעם נוספת שכל זה לא משנה, כי המתים באים. שלושה פרקים מסוף העונה, נדמה שהמלחמה הנוכחית מתחילה להתקרב לסיומה הפתאומי, לקראת המלחמה הקשה והנוראית פי כמה הצפויה לנו. אולי, עם פוקוס גדול יותר על הצפון, נראה שוב מה עובר על האחווה ללא דגלים, ועל המגויס הכי טרי שלה: סאנדור “הכלב” קלגיין.

תמונה באדיבות Showtime

לאחר ציפיה ממושכת מהמעריצים, רשת Showtime הכריזה על תאריך היציאה של העונה השמינית של “חסרי בושה” (Shameless). סרטון ההכרזה נפתח בעשרות ציוצים ופוסטים של מעריצים ששואלים את השחקנים והמפיקים מתי תגיע העונה הבאה. לאחר מכן מופיעים שחקני הסדרה בתור הדמויות שלהם, ומודיעים לצופים בגסות רוח אופיינית שאין להם מושג. בסוף מופיע וויליאם ה. מייסי (William H. Macy) בתפקיד פרנק ומכריז שהסדרה תחזור ב-5 בנובמבר, ברשת Showtime בלבד.

“חסרי בושה” היא סדרה אמריקאית המבוססת על סדרה בריטית בעלת אותו השם. שתיהן זכו למעמד פולחן נפרד, אך האמריקאית התפתחה במשך זמן רב יותר, וצברה קהל מעריצים גדול ומשמעותי. הסדרה עוקבת אחר משפחתו של פרנק, אלכוהוליסט בגיל העמידה, שממרר את חיי ששת ילדיו. הילדים מנסים לקיים חיים נורמטיביים ככל האפשר, אך העוני בו הם חיים, הפשע בשכונות המצוקה סביבם ואביהם חסר התקנה גורמים להם לצרות אין קץ, ולנו לשעות של הנאה מהולה הן בדמעות והן בצחוק.

לצד מייסי בסדרה מככבים אמי רוסום (Emmy Rossum), אית’ן קוטקוסקי (Ethan Cutkosky), שנולה המפטון (Shanola Hampton), ג’רמי אלן ווייט (Jeremy Allen White), סטיב האווי (Steve Howey), אמה קני (Emma Kenney), קמרון מונהאן (Cameron Monaghan), ועוד. פרטי עלילה על העונה השמינית טרם נחשפו.

נטפליקס הודיעה היום (ה’) על שתי סדרות חדשות המופקות על ידי ליאור רז ואבי יששכרוף, יוצרי הסדרה “פאודה“. שתי הסדרות יהיו בלעדיות לשירות הצפיה הישירה של נטפליקס.

שמה של הסדרה הראשונה לא נקבע עדיין. היא תכתב על ידי רז ויששכרוף, ורז יככב בה בתפקיד הראשי, בדומה ל”פאודה”. הסדרה מבוססת על אירועים אמיתיים, ותעסוק בשיתוף פעולה בין ה-CIA למוסד המנסים לחסל את אחד הטרוריסטים המסוכנים בעולם.

הסדרה השנייה תקרא Hit and Run. זו סדרת מתח וריגול העוקבת אחר גבר שחייו המאושרים התהפכו כאשר אשתו נהרגה בתאונת פגע וברח מסתורית. רז ויששכרוף ישמשו כמפיקים בפועל בסדרה, לצד Principato-Young Entertainment שתפיק גם את הסדרה השניה, ולצד Mandeville Films.

“אנו נרגשים מאוד להתחיל את הפרויקטים הללו עם נטפליקס“, הודיעו רז ויששכרוף. “זהו כבוד רב עבורנו להמשיך את מערכת היחסים שיצרנו איתם, ואנו נפעמים מכך שהסיפורים שאנו יוצרים ישותפו בכל רחבי העולם“.

“ליאור ואבי הם מספרי סיפורים מצוינים ואנחנו גאים להרחיב את מערכת היחסים שלנו עימם“, אמרה סינדי הולנד, סגנית נשיא תוכן מקורי בנטפליקס. “אנחנו נמשכים אל החזון הגלובלי שיש בפרויקטים שלהם, כשכל אחד מהם מלא בדרמה, מתח ורלבנטיות לעידן המודרני שבו אנו חיים“.

“פאודה” היא סדרה העוקבת אחר חוליית מסתערבים ישראלית. הסדרה מופקת ומופצת על ידי Yes, ומחוץ לישראל היא מופצת בלעדית על ידי נטפליקס. צילומי העונה השניה של “פאודה” החלו ביוני האחרון והסדרה צפויה לעלות לשידור ב-Yes לקראת סוף השנה הנוכחית. היא תעלה במלואה לנטפליקס במהלך 2018.

לאחר ציפיה מורטת עצבים ממעריצי הסדרה, הודיעה ספקית התוכן נטפליקס ש-GLOW, סדרת הדרמה על ליגת היאבקות הנשים משנות השמונים, תחזור לעונה נוספת בשנה הבאה.

GLOW עוקבת אחרי רות’ ווילדר, אותה מגלמת אליסון ברי (Alison Brie) מ”קומיוניטי”. רות’ היא שחקנית צעירה שמחפשת את מקומה בהוליווד של שנות השמונים, בה אין תפקידים ראשיים ובולטים לנשים. היא מלוהקת ל-GLOW, ליגת היאבקות בהקמה ששמה המלא הוא “הנשים היפהפיות של ההיאבקות” (Gorgeous Women of Wrestling), ולוקחת יד בהקמה של אחת מליגות ההיאבקות החריגות והמעניינות ביותר של התקופה.

הסדרה מבוססת על ליגת GLOW האמיתית, שפעלה שנים ספורות בלבד בשנות השמונים, אך משכה אחריה מעריצים רבים. הסדרה נוצרה על ידי ליז פלאהיב (Liz Flahive) שכתבה ל”הומלנד” ו”האחות ג’קי”, ועל ידי קארלי מנש (Carly Mensch), שכתבה ל”האחות ג’קי”, “כתום זה השחור החדש” ו”העשב של השכן”. שתיהן גם מובילות את הסדרה כשואוראנריות.

לצד פלאהיב ומנש, GLOW מופקת גם על ידי טארה הרמן (Tara Herman), ויוצרת “העשב של השכן” ו”כתום זה השחור החדש” ג’נג’י כהן (Jenji Kohan), שגם כתבה את אחד מפרקי העונה הראשונה.

אין עדיין פרטים נוספים על העונה השניה של GLOW, מלבד שאורכה יעמוד על עשרה פרקים, בדומה לעונה הראשונה. בטוויטר, בינתיים, טיזר גלאמי קצרצר הכריז ש-Here We GLOW Again! בחגיגיות ונצנצים.

Here we #GLOW again… Season 2 is coming. pic.twitter.com/LXF8OIxcNG

— GLOW (@GlowNetflix) 10 באוגוסט 2017

לפני שבוע, כאשר ראינו ששמו של הפרק החדש של “משחקי הכס” הוא Eastwatch, על שם הביצרון המזרחי ביותר בחומה, זה שהכי קרוב למקום האחרון בו נצפה צבא המתים, התרגשנו. חשבנו שסוף סוף נראה את העלילה הזאת מתקדמת. גילינו שהיה עוד מוקדם מדי לשמוח.

מכאן יתחילו ספוילרים משמעותיים לפרק 5

אין השלכות למעשים

הפרק החמישי של העונה הוא פרק שקט יחסית, פרק שמכין אותנו לשני הפרקים האחרונים בעיקר. נדמה תחילה שזה לגיטימי לחלוטין שהפרק שבא מיד אחרי פרק גדול וגרנדיוזי יהיה פרק שקט, אבל זה לא באמת תואם את המציאות. כי אם נעצור לחשוב על זה לרגע, הפרק הקודם לא היה פרק גדול וגרנדיוזי. נכון, ראינו דותראקים רוכבים לצד דרקון נושף אש, אבל מה קרה בעצם באותו הפרק? פחות או יותר כלום.

פרק 4 בעצמו היה פרק הכנה. מה יקרה לג’יימי? האם דרוגון ישרוד את הפציעה? כיצד ג’ון יתמודד עם דאינריז? מה תיאון יעשה? מה בייליש זומם? מה אריה מחפשת בווינטרפל, אם היא עדיין דובקת לרשימה? אלה ועוד שאלות הן שאלות גדולות מאד שנפתחו בפרק הקודם. שאלות שלחלקן קיבלנו תשובה מאד לא מספקת, ולחלקן לא ברור אם תהייה תשובה בכלל.

לכל מעשה יש השלכות. והן הרות גורל. זה שיעור חשוב ש”משחקי הכס” לימדה אותנו כבר מהתחלה. אדארד סטארק היה גיבור הסדרה, אך סדרה של החלטות לא טובות וטיפה אחת של מזל רע הובילו לעריפת ראשו. רוב הפר שבועה לאדם מסוכן ולא מוסרי, ובחר לבוא לביתו עם אנשיו כדי לאכול ולהשתכר, מה שהוביל למות כמעט כולם. דאינריז האמינה למכשפה שרצתה ברעתה, מה שהוביל למותו של דרוגו. היא החליטה להאמין בעצמה ובביצים שלה, והיא החזירה לעולם את הדרקונים. כל החלטה שדמות לוקחת היא החלטה שהדמות תיתן עליה דין וחשבון, ולעתים קרובות התוצאות סופניות. כנראה שכל זה לא קורה יותר.

מתוך משחקי הכס (תמונה באדיבות HBO)

ג’יימי החליט להסתער על דאינריז עם חנית. מה המחיר? שהוא נרטב קצת. כבר בתחילת הפרק הבא הוא היה שוב במעלה המלך. מה הוא למד מכך? שדרקונים מסוכנים? אני חושד שכולם ידעו את זה כבר. דרוגון נפצע מחץ ענק ומשונן כיוון שדאינריז בחרה לרכב עליו לקרב. מה היא למדה מכך? שלרכוב עליו לקרב זה משתלם מאד, כי אין שום רמז לכך שכנפו הייתה פצועה. והגישה הזאת נמשכת גם עם אירועים חדשים יותר, כשטיריון ודאבוס פשוט קופצים לרגע לגוב האריות, במשימה שמוגדרת כגובלת במשימת התאבדות, וחוזרים לאחר שהשלימו את כל מטרותיהם, פלוס גנדרי, שהיה באופן מאד נוח בדיוק איפה שדאבוס חשב שהוא יהיה. היה להם עימות קצר עם שני שומרים, אך זה לא היה מחיר הטעות, להפך – זה היה מפגן הראווה של יכולת הלחימה של גנדרי. מנסיעת העסקים הקצרה הזאת הם יצאו רק מורווחים.

המחסור המוחלט בהשלכות הופך את “משחקי הכס” לבדיחה בשלב הזה. יוצרי הסדרה נוקטים בשלב זה בגישה לא מקובלת, לפיה הם יעשו משהו גדול ומטורף, כמו קרב ענק בין לאניסטרים לדותראקים, וההשלכה היחידה תהייה ששתי דמויות חצי אנונימיות יעלו בלהבות בפרק שאחרי. זה לא עובד כמו שנדמה להם שזה עובד, אנחנו לא מתרגשים ולא נתחיל להתרגש כשעוד ראנדיל טארלים ובניהם ימותו בדרכים יצירתיות, במעין מחווה שמדמה משמעות.

כן, פרק שקט זה דבר הגיוני ולפעמים רצוי אחרי פרק רווי תוכן. לא, פרק 4 לא היה רווי בתוכן, הוא היה פרק שקט עם אפקטים רועשים. ושני פרקים שקטים ברצף, שמבטיחים לנו אירועים מסוכנים ובפועל מקדמים את העלילה בצורה די עקומה, מייצרים סדרה משעממת ולא מרגשת בעליל. וזה בלי שנתייחס לרעיון המטופש של לחטוף זומבי בשביל סרסיי. חוששני שנראה בדיוק כמה הוא מטופש בפרקים שלפנינו.

ככה זה, לאהוב את עצמך

“משחקי הכס” היא סדרה אהובה ונערצת. נדמה שדיוויד בניוף ודי. בי. וייס, יוצרי הסדרה, מתחילים לאהוב ולהעריץ את עצמם לא פחות. הם הבינו שמעריצי הסדרה נהנים לדבר עליה, להזכר בה ולמצוא בה תאוריות והקשרים שונים, וכעת הם שותלים לנו רמזים בכל פרק, כדי שנעסוק בהם. אלא שהרמזים האלה הם לא באמת פתחים לרעיונות מעניינים, אלא רפרנסים עצמיים סתמיים לחלוטין, שכל מטרתם היא לעורר דיוני פייסבוק.

כשאריה אמרה לזאבה “זו לא את”, למשל, או כשבראן אמר לבייליש “כאוס הוא סולם”, היו אלה משפטים שלא היה להם הסבר. משפטים חסרי כל קונטקסט לחלוטין, שלא הרגישו קשורים כאשר הם נאמרו, וגם לא הוסברו ממש בפרקים שאחרי. אך מי שצפה בסדרה שוב לאחרונה ודאי זוכר, שמדובר ברפרנס לשיחה של אריה עם אביה בעונה הראשונה, או לשיחה של בייליש עם ואריז בעונה השלישית! ואוו! מדהים! מבריק! פורץ דרך! ובכן, בפועל, זה חסר עמוד שדרה.

כי אין שום משמעות לכך שאריה נזכרה באותו מקרה, שכן היא בווינטרפל וענייני המשפחה דווקא מעניינים אותה מאד. גם לא ברור מה החשיבות בכך שבראן רמז לבייליש שהוא רואה דברים, אם בבירור זה לא מעניין את סוחר המידע הממולח. וכעת, בפרק החדש, אנו למדנו מגילי שג’ון הוא בכלל לא ממזר, אלא ילד לגיטימי, שכן ראיגאר, אביו הביולוגי, נשא את ליאנה אמו לאישה לפני שהוא נולד, מה שהופך אותו לג’ון טרגאריאן באופן חוקי.

מתוך משחקי הכס (תמונה באדיבות HBO)

למה חשוב היה שסאם יתעלם מפריט המידע הזה? כדי שאנחנו נשים לב אליו, ונרגיש הו כה חכמים ביחס למלומד האהוב עלינו בסדרה. באותו פרק דרוגון וג’ון גם נהייו קצת חברים, כדי לרענן לנו את הזיכרון. כעת הרשת מלאה בדיונים על כמה סאם מטומטם, ובניוף ווייס יכולים להאנח בהקלה בידיעה שאנחנו מתעסקים בזוטות, ולא במחסור המחפיר בעלילה בסדרה הזאת.

אך הרפרנס העצמי הפושע ביותר היה המכתב שאריה קראה, מכתב שבייליש שתל בכוונה כדי שהיא תקרא אותו, כמובן, כי בייליש הוא גם עורב רואה-כל כנראה, שיודע בדיוק מתי אריה תראה ותשמע אותו. לצופה ממוצע הייתה זו סצנה מוזרה מאד – אריה מצאה את המכתב, קראה אותו, החביאה אותו בחזרה ונמלטה. לנו לא היה זמן ממש לקרוא אותו. בייליש תכנן הכל מראש, כך זה נראה, ולנו לא ברור בכלל מה התרחש שם.

אם תעצרו להסתכל על המכתב, תראו שרובו אינו קריא. אך עם רענון קל של הזיכרון, ודאי תצליחו לפענח מספיק ממנו כדי להבין שזה המכתב שסאנסה כתבה לאחר מות אביה, מכתב שסרסיי דרשה ממנה לכתוב, בו היא קוראת לאדארד בוגד ומבקשת מרוב שיכנע. ברור שמטרתו של בייליש היא לסכסך בין האחיות, אבל ברור גם שמטרתם של היוצרים היא שהצופים הסקרנים וחדי הזכרון יעצרו, יקראו, ויספרו לחבריהם, כדי ליצור עוד דיון מסביב ל”משחקי הכס”. זה פשע חמור במיוחד כי זה רגע די גדול בסדרה, שבמקום להיות משודר בצורה ברורה כדי לקדם קו עלילה קוהרנטי מוקרב על מזבח דיוני הפייסבוק וסרטוני ה”הנה כמה דברים שפספסתם בפרק!”.

בשלב הזה, בפרק הזה ספציפי, זה כל מה ש”משחקי הכס” מציעה – דיון מעריצים. ועם כל הרמזים, הרפרנסים הפנימיים והמעשים המטופשים שאין להם עוד השלכות אפשר ליצור מספיק רעש כדי להסתיר מאחוריו את העובדה הפשוטה שכבר הרבה זמן, בעצם, הסדרה לא מצליחה להחליט מה העלילה שלה. כרגע “משחקי הכס” היא רק מקבץ דמויות אהובות שלבושות מאד יפה ומדברות מאד רשמי על דברים לא חשובים.

בפרק הבא

הטריילר לפרק הבא נראה מוכר מאד. זאת מכיוון שמופיעים בו קטעים רבים ממה שהופיע בטריילר של הסדרה כולה, כולל הכיתוב הענק “החורף הגיע”, למקרה ששכחתם או שלא שמתם לב. חרבות (ופטיש) יונפו, גולגלות של מתים מהלכים יתנפצו, ויחידת המתאבדים של ג’ון סנואו תפלס את דרכה בשלג וגופות כדי להביא לסרסיי הוכחה שזומבים קיימים.

את האמת? שום דבר במשפט הזה לא נשמע כרגע אטרקטיבי. אבל עם כל ההייפ שנבנה לפרק, ובהתחשב בכך שזהו הפרק הלפני-אחרון של הסדרה, נראה כנראה פרק גרנדיוזי, אולי אף גרנדיוזי באמת, עם השלכות אמיתיות. נגלה בשבוע הבא.

נטפליקס הכריזה שהיא מחדשת את דרמת הפשע “אוזרק” (Ozark) לעונה שנייה. ההכרזה נעשתה דרך סרטון בו נצפה גיבור הסרט, אותו משחק ג’ייסון בייטמן (Jason Bateman) מ”משפחה בהפרעה”, שוכב על טרמפולינה ובוהה בחלל.

“אוזרק” מספרת את סיפורה של משפחת בירד, משפחה בת ארבע נפשות, שנאלצה להתנתק בבהילות מחיים נוחים ועמידים בשיקאגו. מרטי בירד, אב המשפחה שמגולם על ידי בייטמן, הוא מומחה להשקעות, שבמשך שנים רבות מלבין כספים עבור קרטל סמים מקסיקני. לאחר שהתגלה שהשותף של מרטי בעסק גונב כסף מהקרטל, הקרטל החליט לפתור את הבעיה בצורה האלימה ביותר שהתאפשרה לו.

כדי להציל את חייו, מרטי הבטיח לקרטל שהוא יקים עסק חדש ומוצלח פי כמה להלבנת כספים בהרי האוזרק, שטח הררי ומיוער גדול מימדים במרכז ארצות הברית. כפיילוט לתכנית שלו, מרטי נדרש להלבין 8 מיליון דולר בתוך מספר חודשים.

משפחת בירד העתיקה את עצמה מיד לבית חדש באוזרקים, וכל חברי המשפחה החלו מיד להסתבך בחיים המורכבים של המקומיים. כיאה לאזור כה מרוחק מחיי העיר, האוזארקים מלאים באנשים מאד מגוונים, שלרבים מהם יש סיבות טובות להתרחק מהציויליזציה, ולא רק הקרטל מאיים על השרדות משפחת בירד, אלא גם השכנים החדשים.

לאחר שבייטמן כבר הוכיח את עצמו כשחקן קומדיה בטלוויזיה ואף הופיע במספר לא קטן של קומדיות רומנטיות בקולנוע, כעת הוא מנסה את כוחו כגיבור הראשי בסדרה מורטת עצבים. נטפליקס אף שחררה סרטון שנקרא “מה ג’ייסון בייטמן היה עושה”, בו הוא נשאל מה הוא היה עושה במקום דמותו, מרטי, כדי להדגיש את הפער בין השחקן לדמות.

למרות ואולי אף בזכות הליהוק הלא שגרתי התגובות לעונה הראשונה חיוביות ביותר, והחידוש לעונה שנייה אינו מפתיע.

שירות הצפיה הישירה של נטפליקס הפך למדובר מאד בשנים האחרונות. תחילה בשל תכני המקור האיכותיים שהיא הציגה ומהם היא ממשיכה להפיק עוד ועוד, ולאחרונה גם בשל החדירה של השירות לשווקים בינלאומיים, כולל לישראל.

בשביל חלקינו, חובבי סרטי וסדרות הקומיקס בעיקר, נטפליקס גם התחילה שיתוף פעולה עם מארוול, שמגיע לשיאו בסוף השבוע הזה, עם יציאת סדרת “המגנים” (Defenders). ומשהו בסדרות האלה מרגיש שונה מכל סדרות הקומיקס האחרות, בצורה חיובית.

בתחילת חודש יולי יצאה העונה הראשונה של “קאסלווניה” (Castlevania), סדרת אנימציה המבוססת על סדרת משחקי הוידאו בעלי אותו השם. ומשהו בסדרה הזאת מיד שידר שההצלחה והאיכות של סדרות מארוול לא הייתה מקרית, אלא כי היא חלק ממגמה.

גיבורי על זה כבר לא מטופש

ז’אנר גיבורי העל הוא כבר לא ז’אנר חדש בכלל, אך מהרבה בחינות זהו ז’אנר יחסית “נמוך”. מה הכוונה? שהוא ז’אנר בידורי בלבד, שלא מתיימר להיות מקור לסיפורים מעניינים באמת. סדרות כמו “החץ”, “סמולוויל” או “סוכני ש.י.ל.ד.” הן בידור פשוט יחסית. הטון הכללי יכול להיות שונה, כשאחת היא טלנובלה קודרת והאחרת היא סדרה על מרגלים, אבל המשותף לכל אלה זה שהן סדרות מבוססות קומיקס שרוצות לרגש, לא לעורר מחשבה. כמה שפחות מחשבה יותר טוב, למעשה. ואז נכנסו סדרות מארוול-נטפליקס לתמונה.

הכל התחיל מהעונה הראשונה של “דרדוויל“. כל מה שהסדרה הזאת עשתה צעק “סדרת איכות”. ברמת התסריט, ברמת ההפקה, בקונפליקטים הפנימיים של הגיבור, באנטגוניסטים המורכבים, היה ברור שזו סדרה שלא משווה את עצמה ל”החץ”, אלא לסדרות כמו “שובר שורות” ו”הסופראנוס”. בדיעבד, היא רחוקה מאד מלהיות סדרה ברמה של אלה, אך ההתעקשות שלה לשחק במגרש של ה”גדולים” שידרה משהו חשוב מאד לצופים – איש במסכה ובחליפה צמודה יכול להיות גיבור דרמטי אמיתי לכל דבר.

אחרי “דרדוויל” באה “ג’סיקה ג’ונס” המהפכנית, אחריה “לוק קייג’” שהייתה סדרה די חלשה, אבל ניסתה שוב לעשות כמה וכמה דברים מאד ייחודיים לטון ולנושא שלה, ולבסוף “איירון פיסט” שבפועל, לצד האחרות, מרגישה כמו צעד לאחור. אך “איירון פיסט” היא סדרה שמרגישה סתמית בדיוק בגלל ש”דרדוויל” ו”ג’סיקה ג’ונס” החליטו שאנחנו לא מתעסקים יותר בגיבורי על שרק הולכים מכות בשם המשפחה המתה שלהם. תמיד יש שם מטען גדול יותר, משמעותי יותר, שב”איירון פיסט” היה מאוד חסר ולא מנוסח.

אפשר לומר שהדרישות מ”איירון פיסט” הן מוגזמות, אך אי אפשר להאשים אותנו בכך שאנו מצפים מנטפליקס ליותר. אחרי הכל, היא זאת שהציבה בפנינו את המחשבה שלסדרות הגיבורים מגיע יחס לא פחות מזה של הסדרות המובילות בטלויזיה בעולם.

מתוך “Iron Fist” (קרדיט תמונה: Myles Aronowitz – Netflix)

לא משחקים לילדים

עם בואה של “קאסלווניה” לנטפליקס, אפשר לראות בה סוג של מגמה. ישנו דמיון רב בין עולם הקומיקס לעולם משחקי הוידאו. מדובר, אחרי הכל, בשני סוגי מדיה שמטרתם היא למלא לנו את שעות הפנאי, לרוב בעזרת דמויות ססגוניות וחוויות מרטיטות.

בניגוד לסרטי וסדרות קומיקס, שהתבססו מזמן כז’אנר מקובל, גם אם “נמוך” לכאורה, סרטים המבוססים על משחקי מחשב כמעט תמיד נתקלים בבוז והתעלמות. מעטים הסרטים שמבוססים על משחקים שלא נחשבים לכשלונות. אדי שנקר, מפיק “קאסלווניה”, אמר שזו קללה שהוא מעוניין לשבור. ונדמה שהוא אכן שבר אותה, לפחות לבינתיים.

ואם נהייה כנים ממש, נכיר בזה ש”קאסלווניה” איננה יצירת העשור. היא סדרת אנימציה לא רעה למבוגרים, שמציגה עלילה די מורכבת אך לא מספיק מפותחת עם דמויות מעניינות אבל שלא ראינו מהן מספיק עדיין. אז למה ההתרגשות הראשונית ממנה הייתה כה גדולה?

כי היא סבבה.

היא סדרה שכיף לצפות בה, עם ערך מוסף למי שמעוניין לקרוא את הסאבטקסט המעניין שלה, והיא משאירה טעם לעוד. בשביל יצירה קולנועית ו/או טלויזיונית שמבוססת על משחק וידאו, זה כמעט ומהפכני. בדומה למה שקרה עם סדרות מארוול, נטפליקס הראתה לנו שהיא לוקחת את התוכן שלה ברצינות, יהיה מה שיהיה המקור שלו. וזה מצייר עתיד הרבה יותר אופטימי לאדפטציות של משחקים ממה שנראה שהיה להן עד עכשיו.

מתוך “קאסלווניה” (תמונה באדיבות Netflix)

מורשת שיש לשמר

נטפליקס ממשיכה ליצר תכנים בקצב הולך וגובר. קאסלווניה חודשה לעונה שניה זמן כה קצר לאחר שהיא עלתה, שסביר מאוד שאף לא אדם אחד לא ראה את העונה הראשונה (והקצרה מאד) במלואה לפני החידוש. האמון של נטפליקס בשנקר וביוצרי הסדרה מלא ומוחלט.

אדי שנקר, מנגד, קיבל מיוביסופט (Ubisoft) הצעת חלומות – להפיק סדרת אנימה ל-Assassin’s Creed. האם סדרה זו גם תופץ בנטפליקס? עוד לא ידוע – יתכן, אך סביר שלא. יוביסופט רצתה להפיק סדרה כזאת כבר זמן רב, ללא קשר לנטפליקס. אך “קאסלווניה” היא שנתנה את הגושפנקא שהתעשייה הייתה צריכה, יותר מכל סרט גרנדיוזי שיצא בשנים האחרונות, שלא הצליח להביא עולם ממשחק וידאו כמוצר בידור להמונים.

בזירת מארוול מגיעים “המגנים”, הסדרה בה ארבעת גיבורי העל של מארוול-נטפליקס מתאחדים. אם היא תהייה סתם עוד מיני-סדרה על גיבורים, היא כנראה תהייה טובה מאוד בזה. אך יתכן שזה יהיה גם לא מספיק, כי אנחנו רוצים לראות הרבה יותר מהסדרות האלה כבר.

במקום מסויים, נטפליקס יוצרת לעצמה בעיה – היא מתייחסת לסדרות האלה ברצינות, אך בו בזמן לא מצליחה להרים אותן לרמה שאנו מצפים לה מסדרות בקטגוריית “סדרות מופת”, הקטגוריה אליה סדרות אלה מורמות. תקוותי היא שנזכה לעוד סדרות כמו “ג’סיקה ג’ונס”, או כמו “לגיון” של פוקס שללא ספק הוכשרה על ידי סדרות נטפליקס. כי נטפליקס הראתה את הדרך, ואם היא לא תמשיך בה, יש מספיק יוצרים ואולפנים שכן.

יחד עם יציאת סדרת “המגנים” (Defenders) לשירות הצפיה הישירה של נטפליקס, רשת הטלויזיה המקוונת הוציאה טיזר לסדרה נוספת בעולם גיבורי מארוול הניו-יורקיים. הפעם מדובר ב”מעניש” (The Punisher). אין זה חדש שהמעניש מקבל סדרה משלו. דמות זו כבר הופיעה בעונה השניה של “דרדוויל” (Daredevil), בגילומו של ג’ון ברנת’אל (Jon Bernthal) מ”המתים המהלכים”. הופעתו של ברנת’אל צוינה כאחד מהאלמנטים הטובים ביותר בעונה זו של “דרדוויל”, ובמהרה הכריזו מארוול ונטפליקס שהוא יקבל גם סדרה משל עצמו.

המעניש הוא פרנק קאסל, חייל לשעבר שמשפחתו נרצחה באכזריות. ללא סיבה לחיות ועם מיומנות רבה בלוחמה טקטית והרג, קאסל יוצא למסע נקמה במטרה להעניש את רוצחי משפחתו. הוא מחליט שלהעניש את הרוצחים האלה לא מספיק – הוא ימצא אנשים שגרמו כאב וסבל לאחרים, ויחזיר להם על כך עשרות מונים של סבל וכאב.

אין תאריך יציאה לעונה הראשונה של “המעניש” עדיין, וגם הטיזר החדש אינו חושף אותו. נכון לעכשיו היא נקבעה להמשך 2017, אך למתי בדיוק? לא ידוע. הטיזר רק מראה את קאסל חובט ברצפה בפטיש ענק, כאילו הוא מנסה להוציא משהו ממתחת לבטון, כשברקע נשמע קולו, מדבר על חטאי העבר, שהם כמו שד שמכרת לו את נשמתו, ושכעת השד בא אחריה.

האם הוא השד של אויביו, או שהשדים האישיים שלו רודפים אותו? ראינו כבר את קאסל כדמות אלימה ומיוסרת, אדם מאד מבולבל לגבי מקומו בעולם, שמוצא את השקט והשלווה באלימות. נגלה בדיוק לאן הסיפור האישי שלו יקח אותו כבר בקרוב.

נטפליקס שחררה טיזר חדש לעונה הרביעית של “מראה שחורה” (Black Mirror), אנתולוגיית סיפורי הזוועה הטכנולוגיים של צ’ארלי ברוקר (Charlie Brooker). עונה זו תהייה מופצת בלעדית על ידי נטפליקס, בדומה לעונה השלישית, וגם היא תכיל שישה פרקים.

“מראה שחורה” הינה אנתולוגיה, סדרה שפרקיה לא מקושרים ברצף עלילתי ולמעשה לא מתרחשים באותו עולם. מה שמחבר את הסיפורים הוא נושא אחיד. במקרה של “מראה שחורה” זו טכנולוגיה, והדברים האיומים שאנחנו מסוגלים ועשויים לעשות לעצמינו ואחד לשני במקרה שהטכנולוגיה תתפתח לכיוונים מסוימים. חלק מהסיפורים הם סיפורי מדע בדיוני מוחלטים, וחלקם מתרחשים בעולם שמרגיש כמעט זהה לשלנו, אך כולם סיפורים ציניים בהם מתרחשים דברים מחרידים.

הטיזר חושף את שמות ששת הפרקים של העונה, ומציג טיזרים קצרים של כל פרק. הפרקים יקראו “תנין” (Crocodile), “ארק-איינג’ל” (Arkangel), “לתלות את הדיג’יי” (Hang the DJ), “ספינת החלל קאליסטר” (USS Callister), “ראש-מתכת” (Metalhead) ו”מוזיאון שחור” (Black Museum).

הטיזרים קצרצרים ולא חושפים הרבה, אך ברור ש”ספינת החלל קאליסטר” מתכתב עם “מסע בין כוכבים”, ונדמה ש”ראש-מתכת” יהיה פרק בשחור לבן. כמו תמיד אצל ברוקר, לגימיקים ישנה סיבה מאד טובה, שהיא לא החלטה אומנותית בלבד.

לא נחשף עדיין תאריך היציאה של העונה הרביעית, רק שששת הפרקים יגיעו בקרוב לנטפליקס, ויעלו כולם ביחד במלואם, כמובן.

נטפליקס (Netflix) ומארוול (Marvel) שחררו טריילר מלא ראשון ל”מעניש” (The Punisher), סדרה חדשה ביקום הטלוויזיוני של מארוול ונטפליקס. הטריילר מציג לראשונה מספר דמויות מפתח בעונה המתקרבת, שתאריך היציאה שלה עדיין לא הוכרז, אך היא צפויה לצאת עוד השנה.

אנו רואים שפרנק קאסל/המעניש, אותו משחק ג’ון ברנת’אל (Jon Bernthal) מ”המתים המהלכים”, ממשיך להילחם בעולם הפשע של ניו יורק, בדיוק כמו שהוא הבטיח. הוא פועל בצורה כה אלימה, שהמשטרה לא יכולה להתעלם מזה. למיטב ידיעתן של הרשויות, פרנק קאסל מת, אבל הסימנים מצביעים על כך שזה, כמובן, מידע שגוי.

במהלך המלחמה שלו בפשע, קאסל חושף קונספירציה עמוקה מתחת לפני השטח, קונספירציה שמובילה אותו לפעילות סודית של ה-CIA, פעילות שהוא עצמו, ככל הנראה, לקח בה חלק. אנחנו רואים שהוא שוב פועל לצד קרן פייג’ מ”דרדוויל”, אותה מגלמת דבורה אן וול (Deborah Ann Woll). הוא פוגש גם את אחד מהעוזרים שלו בקומיקס, דיוויד ליברמן/מייקרוצ’יפ, אותו ישחק בסדרה אבון מוס-בכרך (Ebon Moss-Bachrach) מ”בנות”.

בסוף הטריילר לא נחשף תאריך, אבל רואים שהשנה קבועה על 2017. היום והחודש, לעומת זאת, נראים “פרוצים”, באמצע תהליך האקינג. אם מסתכלים טוב אפשר לראות מספרים צצים, 11 בחודש ו-6 ביום, אבל אי אפשר כרגע לומר בוודאות שהתאריך הוא ה-6 לנובמבר – קופצים שם עוד שברי ספרות שונים, ולא בטוח שאלה המספרים שעלינו “לפצח”. הכרזת תאריך מסודרת יותר תגיע ודאי בהמשך.

מי שיצא החוצה, ודאי לא ישים לב שהגיע כבר הסתיו. בקצב הזה, נראה שיהיה לנו חם גם בדצמבר. אבל לוח השנה מתעקש שזוהי עונת הגשמים והשלכת, ואיתו גם לוח השידורים. חלק מסדרות הסתיו כבר כאן, והשאר יגיעו בקרוב מאד. הנה כמה סדרות שצפויות לעלות בעתיד הקרוב, שודאי יעניינו אתכם.

24.9 – מסע בין כוכבים: דיסקברי / Star Trek: Discovery – סדרה חדשה

מחר יעלה לשידור הפרק הראשון של “דיסקברי“, הסדרה החדשה ביקום “מסע בין כוכבים”. היא תתרחש כעשר שנים לפני הסדרה המקורית, ותספר על ההתקלות המשמעותית הראשונה בין הפדרציה לאימפריה הקלינגונית. גיבורת הסדרה אינה קפטנית, הפעם, אלא קצינה שתאלץ למצוא פתרון לעימות הזה, שקרה, ככל הנראה, גם באשמתה.  הסדרה תהייה זמינה בלעדית בנטפליקס מחוץ לארצות הברית וקנדה.

29.9 – הבלתי-אנושיים / Inhumans – סדרה חדשה

סדרת גיבורי על חדשה של מארוול. הסדרה תגולל את סיפורה של משפחת המלוכה של הבלתי-אנושיים, צאצאים של אנשים ששומשו ככלי-נשק מהלכים על ידי חייזרי הקרי המיליטריסטים. מלך הבלתי-אנושיים ומשפחתו מוגלים לכדור הארץ מעירם הסודית אחרי שאחיו מקסימוס, אותו מגלם איוון רהון מ”משחקי הכס”, מארגן הפיכה שלטונית. הפיילוט של הסדרה שודר סופ”ש אחד באיימקס, וכעת הסדרה מגיעה לטלויזיה.

1.10 – תרגיע / Curb Your Enthusiasm – עונה 9

אחרי הפסקה של כ-6 שנים, חוזרת “תרגיע” של לארי דיוויד למסך. סדרת קומדיית הקרינג’ מציגה את דיוויד בתפקיד עצמו, משחק קומיקאי זקן וממורמר שבקושי מסתדר עם החברים שלו, ובטוח לא מסתדר עם עצמו.

2.10 – הכישרוניים / The Gifted – סדרה חדשה

“הכישרוניים” היא סדרה המתרחשת בעולם המוטאנטים של מארוול, עולם האקס-מן. בעולם בו ישנם מוטאנטים, המדינה עוקבת אחריהם ומתעדת אותם, כיוון שהם מסוכנים. אך תובע מחוזי, אחד שמנוסה מאד בפעילות חוקית נגד מוטאנטים, מגלה ששני ילדיו הם בעלי כישרונות על-טבעיים, בדומה לנתבעים שלו. הוא ואשתו מחליטים לנצל את כל המשאבים והידע שלרשותם כדי להגן על ילדיהם מפני הממשלה, והארגונים שרוצים להרע להם.

9-12.10 – סדרות DC של CW – עונות חדשות

באותו שבוע חוזרות “סופרגירל” (Supergirl), “הברק” (The Flash), “אגדות המחר” (DC’s Legends of Tomorrow) ו”החץ” (Arrow), כולן בעונות חדשות. ארבע הסדרות ביקום DC הטלויזיוני של CW, שידוע גם כיקום החץ / Arrowverse, ימשיכו לאתגר את הגיבורים האלה, ושוב יפגישו בין כמה מהם מספר פעמים.

צפו בטריילר לפלאש, עונה 4:

החץ, עונה 6:

סופרגירל, עונה 3:

אגדות המחר, עונה 3:

22.10 – המתים המהלכים / The Walking Dead – עונה 8

לאחר שריק וחבריו הראו לניגן שהם לא מוכנים לעמוד מנגד ולתת לכנופיית המושיעים לרדות בהם ובבני בריתם, ריק, הילטופ והממלכה יוצאים למלחמה פתוחה נגד המושיעים. קליעים יעופו ומתים יהלכו בעונה השמינית של הסדרה שממשיכה להתעלל בצופיה לא פחות מכמה שהיא מתעללת בגיבוריה.

27.10 – דברים מוזרים / Stranger Things – עונה 2

וויל באיירס חזר לביתו, משפחתו וחבריו, ונדמה שאפשר לחזור לשגרה. אבל לאחר שנפתח אצלו ערוץ התקשורת עם העולם ה”הפוך”, נדמה שהעולם הזה לא מתכוון לשחרר את וויל בקרוב. סביב ליל כל הקדושים החברים מוצאים דרכים יצירתיות להגן על חברם, כרגיל, וגם קוראים שוב לאחת-עשרה, שתעזור להם להתגונן מפני כוחות אופל איומים.

סדרות נוספות

1.10 – הבורגרים של בוב / Bob’s Burgers – עונה 8

11.10 – ריברדייל / Riverdale – עונה 2

11.10 – מר רובוט / Mr Robot – עונה 3

11.10 – רשומות שנארה / The Shannara Chronicles – עונה 2

12.10 – על-טבעי / Supernatural – עונה 13

14.10 – סוכנות הבילוש של דירק ג’נטלי / Dirk Gently’s Holistic Detective Agency – עונה 2

רשת HBO הודיעה כי הזמינה פרק פיילוט לסדרה המבוססת על “ווצ’מן” (Watchmen), קומיקס גיבורי העל הביקורתי של אלן מור (Alan Moore). הסדרה נכתבת על ידי דיימון לינדלוף (Damon Lindelof), יוצר סדרת “הנותרים” (The Leftovers), שעונתה השלישית והאחרונה הסתיימה השנה.

“ווצ’מן” מספר את סיפורם של שני דורות של ארגון גיבורי על, ששינה את המפה הפוליטית בארצות הברית באמצע המאה ה-20 בצורה קיצונית, ולא לטובה. הסיפור מבקר את ז’אנר גיבורי העל, ואת הרעיון של לוחמה בפשע במסכות, במיוחד כאשר אותם לוחמי פשע הופכים בשלב מסוים לסוכנים ממשלתיים.

“ווצ’מן” כבר הופיע על המסך בעבר, בשנת 2009, כסרט בבימויו של זאק סניידר (Zak Snyder), שזכה לתגובות מעורבות, אך חיוביות ברובן. הרעיון להפיק את הסיפור כסדרה שתתפוס יותר מהדקויות של הסיפור בא ל-HBO עוד בשנת 2014, אך הרשת זנחה את התסריט. כעת לינדלוף מתחיל את הכתיבה מאפס.

ביום רביעי האחרון שיתף לינדלוף באינסטגרם תמונה של רגליים של פסל, העומד במרכז שולחן בחדר כותבים. מעריצי “ווצ’מן” חדי עין זיהו שמדובר בפסל של דמות מווצ’מן, אבל לא היה אישור רשמי לכך, מלבד הכיתוב שלינדלוף צירף לתמונה: “היום הראשון”. ההכרזה הרשמית של HBO מאשרת שאכן מדובר בסדרה של “ווצ’מן”, שכתיבתה התחילה ברביעי, אך שבשלב זה מפותח פיילוט בלבד, והסדרה כולה עוד לא אושרה.

Day One.

A post shared by Damon (@damonlindelof) on Sep 19, 2017 at 10:49am PDT

לאחר דחיות רבות, המלוות בכסיסת ציפורניים הן של המעריצים והן של ההפקה, הסדרה החדשה של “מסע בין כוכבים” (Star Trek), אחד מיקומי המדע הבדיוני החשובים ביותר בהיסטוריה של הטלויזיה, הגיע סוף סוף אל המרקע. בארצות הברית הסדרה “דיסקאברי” (Discovery) אקסקלוסיבית לשירות הצפייה CBS All Access, אך אלינו הסדרה מגיעה דווקא דרך נטפליקס (Netflix).

האם הציפיה הייתה שווה את זה? האם סוף סוף נראה סדרת “מסע בין כוכבים” שראויה למורשת מאחורי המותג, שלא תמיד סיפק זהב, בלשון המעטה? יש לנו שני פרקים שעוזרים לנו לבחון את השטח, ולראות למה עלינו להיות מוכנים.

העלילה

השנה היא 2256, כעשור לפני אירועי הסדרה המקורית של “מסע בין כוכבים”. ספינת החלל שנז’ו יוצאת לחקר אנומליה יוצאת דופן שנגרמה כתוצאה מפיצוץ מסתורי של מבנה של הפדרציה. על השנז’ו נמצאת מייקל ברנהאם, אותה משחקת סונקה מרטין-גרין (Sonequa Martin-Green) מ”המתים המהלכים”. מייקל היא סגנית הקפטן של השנז’ו, המשרתת תחת קפטן ג’ורג’יו, החונכת את מייקל לקראת קידום לדרגת קפטן, ולקיחת פיקוד על ספינה משלה.

מייקל היא קצינה יוצאת דופן – היא אמנם בת אנוש, אך היא לא גדלה עם אנשים. היא גודלה וחונכה על הכוכב וולקאן, ומי שחנך אותה הוא סארק, אביו של ספוק מהסדרה המקורית. לצד האנושיות שבה, מייקל מצויידת גם בחשיבה לוגית קרה, ואף יודעת כמה טריקים שלרוב שמורים לוולקאנים בלבד.

כאשר מייקל יוצאת לחקור את הסיבה לאנומליה, היא מגלה שהגורם לפיצוץ הוא ספינה קלינגונית עתיקה. הקלינגונים, גזע מיליטריסטי ועוין, נמנעו ממגע עם הפדרציה במאה האחרונה. מה שמייקל ושאר קציני הפדרציה לא יודעים, זה שבין הקלינגונים ישנו מנהיג שאפתן, שמתכנן לשנות את זה.

ט’קובמה הוא ראש בית קלינגוני, אחד מ-24 בתים. בעבר הקלינגונים היו אימפריה עצומה ואימתנית, אך מזה שנים רבות הם מפוזרים בין הבתים והשבטים השונים שלהם. ט’קובמה מחליט לשנות את זה אחת ולתמיד, ולאחד את הקלינגונים כולם תחתיו. מניעיו דתיים, אך מעבר לכך, הוא מאמין שהפדרציה מסוכנת לזהות הקלינגונית, ושעל הקלינגונים להתאחד שוב לאימפריה אם הם רוצים להימנע מלהישאב לתוך הפדרציה, ולאבד את זהותם. נדמה שעימות חזיתי בין הפדרציה לקלינגונים כמעט בלתי נמנע.

פרק ראשון חלש

רשת CBS שחררה את שני הפרקים הראשונים של הסדרה בבת אחת. והראשון, כבר מתחילתו, לא לגמרי מתפקד. שמו הוא “ברכת השלום הוולקאנית” (The Vulcan Hello), והוא מציג את שני הצדדים של העימות הקרב ובא – צד הפדרציה, בעיקר מנקודת מבטה של מייקל ברנהאם, והצד הקלינגוני, מנקודת מבטו של ט’קובמה.

צד הפדרציה הוא הצד המובן, הצד שמוצג בכל סדרות “מסע בין כוכבים”. כצפוי, אנחנו מכירים את הצוות של ספינת שנז’ו, בעיקר את הקצינים הבכירים שבה. וכל הדמויות האלה נראות, במבט ראשון, די משעממות. העבריינית החמורה ביותר היא מייקל עצמה, שכגיבורת הסדרה אמורה למשוך אותנו לצד שלה, לגרום לנו להזדהות איתה ולהתעניין בה. אבל משהו שם לא עובד.

מתחילת הפרק הראשון ולרוב אורכו, משהו פשוט לא מקליק עם מייקל. סונקה מרטין-גרין מפגינה משחק יבש וחוסר כריזמה שלא שונים בהרבה מהמשחק שלה ב”מתים המהלכים”, היכן שהיא גם לא בדיוק אחת השחקניות המובילות. הקשר שלה עם סארק מסקרן, אבל לא מהפכני, והכימיה בינה לבין שאר צוות השנז’ו די סתמית.

הצד הקלינגוני הוא, לכאורה, הצד המעניין. הקלינגונים היו הנבלים הראשיים של יקום “מסע בין כוכבים” לפני שהצטרפו לפדרציה, וגם בסדרות המאוחרות יותר הם גזע בעייתי, בלשון המעטה. לבחור להציג שוב ושוב את הצד של ה”רעים”, להסביר את הרציונל שלהם ולהראות אותם כדמויות שאפשר להבין אותן ולהתחבר אליהן זה לא טריוויאלי. זה עולה בקנה אחד עם החזון המקורי של “מסע בין כוכבים”, ששאפה תמיד לגשר בין תרבויות ולקדם את החברה האנושית העכשווית צעד אחת קדימה.

הבעיה עם הקלינגונים, היא שהם קלינגונים. המראה שלהם מפלצתי לחלוטין, מה שמרחיק אותם מאוד, אך בעיקר קשה להתמודד עם זה שהם מדברים בקלינגונית, שפה מומצאת שהומצאה עשרות שנים לפני שעוד חלמנו על דותראקית ב”משחקי הכס”. הקלינגונים מדברים בשפה שלהם בלבד בינם לבין עצמם, דבר שהוא נפלא. אבל השפה הזאת היא שפה דלה, מוגבלת, ומאוד משעממת. לעקוב אחרי הכתוביות בזמן שהם נוהמים את המילים המחוספסות האלה זה מייגע.

קלינגונים מתוך “מסע בין כוכבים: דיסקאברי” (צילום: Jan Thijs, תמונה באדיבות CBS/Netflix)

היא גם מרגישה לא קשורה כל כך לגזע – הקלינגונים מיליטנטים והחלטיים, אבל השפה שלהם איטית וכבדה כמו סלע שנדחף במעלה מדרון. כאשר הדמויות הקלינגוניות מדברות, התחושה היא בעיקר שלא עומדים מולינו קלינגונים, אלא שחקנים מאופרים שמדברים בשפה מומצאת. שזה מה שקורה בפועל, וזה שובר לחלוטין את האשליה.

הפרק הראשון חלש כמעט לכל אורכו, עד שבסופו עניינים מתחילים להתחמם. וכמו שכבר ציינתי, הפרק השני שוחרר יחד עם הראשון, וזה לא במקרה – כי הפרק השני של העונה משלים אותו.

פרק שני מעולה

“קרב בכוכבים הבינאריים” (Battle at Binary Stars) הוא הפרק השני של העונה, וכל מה שהיה חסר בפרק הראשון, מופיע כאן. הפרק מהיר, רווי באירועים, וכל הדמויות שלפני כן רק דיברו ודיברו עד זרא, רק פועלות ופועלות בפרק זה. לפתע אכפת לנו מצוות השנז’ו, לפתע הפוליטיקה של הפדרציה הפכה מעניינת, לפתע המאבק הקלינגוני הלאומי נהייה קריטי וחשוב גם לנו, ובעיקר – פתאום אכפת לנו ממייקל, מגורלה, מהרקע שלה, ומהמקומות אליהם היא הולכת.

שני הפרקים הראשונים הם למעשה פרק אחד שפוצל לשניים – הראשון בונה את החלק הראשון של האקספוזיציה, מציג בפנינו את הדמויות ואת מה שמעסיק אותן, והשני מראה מה קורה לדמויות אלה, כשהן נפגשות במצבי קיצון. שני הפרקים יחד הם מעין פריקוול, שמוביל אותנו ללב הסדרה עצמה, “דיסקאברי”. קשה לומר בוודאות מה יקרה בפרק השלישי, וגם לא נעלה השערות כדי להימנע מספוילרים, אבל הוא יקרה כבר בזמן ובמקום שונים מאוד, עם אווירה שונה, והלך רוח הרבה פחות אופטימי, ממה שלרוב מאפיין את סדרות “מסע בין כוכבים”.

חברי הפדרציה מתוך “מסע בין כוכבים: דיסקאברי” (צילום: Jan Thijs, תמונה באדיבות CBS/Netflix)

בשורה התחתונה

למרות שהרושם הראשוני מ”מסע בין כוכבים: דיסקאברי” עשוי להיות שלילי ביותר, חשוב מאוד לא לוותר בפרק הראשון ולראות את שני הפרקים – שניהם יחד משלימים תמונה שלמה ומדויקת יותר למי היא מייקל ברנהאם, ומה יהיו הנושאים המרכזיים של הסדרה.

אם מישהו חשש שזאת סדרה שלא תעמוד במסורות ובסטנדרטים האתיים של המותג, הסירו דאגה מלבכם – כן, “דיסקאברי” חדשנית יותר, עוסקת בתחילתה של מלחמה וכנראה תכיל יותר אקשן מהממוצע, אך בתום הפרק השני ברור שזו סדרת “מסע בין כוכבים” במובן הטוב של המילים האלה, ועוד אחת שבאמת מצליחה לשים במרכז דמות שונה, דמות מעניינת, ודמות שבניגוד לרושם הראשוני, כנראה יהיה מרתק לעקוב אחריה.

כבר הספקנו לדבר על אדפטציות הפנטזיה השונות שצפויות לצאת למסכים בעתיד הקרוב, בעיקר כסדרות טלויזיה. ואמנם עולמות הפנטזיה משגשגים לאחרונה, אך מד”ב (מדע בדיוני) הוא ז’אנר פופולרי כבר עשרות שנים בטלוויזיה, במיוחד בזכות סדרות “מסע בין כוכבים” (Star Trek). ולמרות שמקוריות טלוויזיונית כמו ב”מסע בין כוכבים” מבורכת, לא חסרים ספרים שנשמח לראות הופכים ליצירות עם קול ותנועה.

עכשיו אנחנו מצפים לסרט “שחקן מספר אחת” (Ready Player One) של שפילברג, והסדרות “האיש במצודה הרמה” (The Man at the High Castle) ו”המרחב” (The Expanse) ראו כבר שתי עונות בטלוויזיה. אילו עוד ספרים עומדים להפוך לסדרות וסרטי מד”ב? אני שמח ששאלתם!

היפריון – אגדה עתידנית אפלה

אנחנו רגילים לסיפורים שקורים בשלשות, בטרילוגיות. לפעמים סיפורים מגיעים בחמישיות, ולעתים אף בשביעיות, אבל כך או כך מדובר במספרים ראשוניים. לא כך דן סימונס, שסדרת “היפריון” (Hyperion) שלו מחולקת לארבעה ספרים. או לשני זוגות ספרים, אם נדייק. ספרי סדרת “היפריון” מתרחשים במאה ה-27, בה כדור הארץ ננטש לפני שנים רבות. האנושות מפוזרת בכוכבים שונים שעברו תהליך הארצה (Terraforming), ומחולקת לשני מעמדות מרכזיים.

ההגמוניה היא המעמד השליט, עם גישה לטכנולוגיות מתקדמות ביותר, המאפשרות להם להשתגר בבזק בין כוכבים. המנושלים, לעומתם, הם “פשוטי העם”, והם גורמים לעצמם למוטציות גנטיות מכוונות כדי לחיות בכוכבים שלא עברו הארצה, ובכך הקיטוב בין המנושלים להגמוניה גובר.

כוכב היפריון הוא כוכב שנמצא מחוץ לתחום השיפוט של ההגמוניה. בהיפריון ישנו מיתוס על יצור המכונה “השרייק”, שיכול להביע משאלות. כאשר מגיעה אליו קבוצה הוא מביע משאלה של חבר אחד מהקבוצה, ומחסל את כל השאר. לפני שפורצת מלחמת חורמה בין המנושלים להגמוניה, שבעה עולי רגל יוצאים למסע אל השרייק. לכל אחד מהם יש סיפור משלו, ובמהלך הספר הראשון בסדרה, שנקרא פשוט “היפריון”, הם חושפים את הסיפורים האלה.

ערוץ SyFy מפיק סדרה המבוססת על הספר הראשון. מפיקי הסדרה הם מפיק “השתולים” גראהם קינג, במאי סרטי “בדרך לחתונה” טוד פיליפס, והשחקן בראדלי קופר. אין כרגע תאריך יציאה משוער לסדרה, וגם הפורמט שלה עדיין לא ברור לחלוטין, אך העניין בהפקה עדיין רב מאוד.

מתוך ספרי “היפריון”

אדון האור – מיתולוגיה עתידנית

רוג’ר זלאזני כבר הופיע ברשימה הקודמת, עם סדרת “אמבר” האלמותית שלו. אך זלאזני פעל בז’אנרים שונים, וב”אדון האור” (Lord of Light) הוא פנה לז’אנר המדע הבדיוני – בערך. הספר מתרחש בעתיד רחוק מאוד, בו האנושות נאלצה לעזוב את כדור הארץ, מוטיב נפוץ בתחום, כמו שאתם רואים. כאשר האנושות הגיעה לכוכב עוין ומסוכן, החליטה אחת המשלחות שבשביל לשרוד הם יאלצו לפעול בצורה קיצונית.

בעזרת הטכנולוגיה שברשותם, הם גרמו לתודעה שלהם לעבור מגוף לגוף במותם, ובצורה זו להיות, אפקטיבית, בני אלמוות. הם למדו להקרין החוצה אספקטים שונים של עצמם, בדומה לאלים הודים, ונתנו לעצמם שמות של אלים הודים בהתאם להעדפותיהם האישיות. כעת, כאלים-ההודים שנולדו מחדש בעולם זר, הם רודים בשאר האנושות, ובגזעים אחרים. גיבור הספר הוא סאם, שלקח לעצמו את השם סידהארטה, שמו של הבודהה, והוא קם להפיל את חבריו ה”אלים”, שכוחם והשפעתם עלו לראשם, והם איבדו כל צלם אנוש.

ניסיון ראשון לאדפטציה לאדון האור נעשה כבר ב-1979. האדפטציה לא צלחה, אך ה-CIA רכש את מה שהספיקו לכתוב ולהפיק, כדי להשתמש בחומרים כחלק מהכיסוי במבצע חילוץ גרנדיוזי שסוכנות הביון ארגנה באיראן. על המבצע הזה נעשה סרט נפרד לא מזמן, “ארגו” של בן אפלק, מ-2012. כעת חטיבת הכבלים של אולפני יוניברסל עובדת על סדרת טלויזיה משלה, המבוססת על הספר יוצא הדופן הזה.

נוירומנסר – אבי אסתטיקת הסייברפאנק

ז’אנר הסייברפאנק הוא תת-ז’אנר מאוחר יחסית של המדע הבדיוני. יצירות סייברפאנק עוסקות בעתיד הלא רחוק יחסית, ומראות את הנזקים המידיים שנגרמים מקפיטליזם דורסני, מצמיחה חסרת רסן של תאגידים, ושל אבדן הנשמה ורוח האדם כתוצאה משימוש יתר בטכנולוגיה. “נוירומנסר” (Neuromancer) של וויליאם גיבסון הוא לא ספר הסייברפאנק הראשון, אך הוא אחד מהראשונים, והוא ללא ספק הכי משפיע.

למרות הגרעין האידאולוגי החזק של הז’אנר, כיום סייברפאנק נתפס יותר כאסתטיקה מאשר אידאולוגיה. גורדי שחקים בערים חשוכות, אורות ניאון מהבהבים, שתלים קיברנטיים שמחליפים ו/או מעצימים איברים אנושיים והולוגרמות כחולות-ירקרקות הם רק קצה הקרחון של השפה הויזואלית העשירה שרואים ביצירות סייברפאנק. “נוירומאנסר” אחראי לזה כמעט ולבדו.

סיפור הספר עוקב אחרי האקר לשעבר בשם הנרי דורסט קייס. הנרי היה אחד ההאקרים הטובים בעולם, אך הוא גנב ממעסיקו האחרון, שהעניש אותו בכך שהחדיר למערכת העצבים שלו רעלן שלא מאפשר להנרי להתחבר שוב למטריקס, הרשת המחברת את כל המחשבים בעולם (זכרו, הספר נכתב כעשור לפני שהאינטרנט נכנס לשימוש ביתי). איש עסקים בשם ארמיטאז’ מציע להנרי טיפול שינקה את הרעלן מגופו, בתמורה לעבודה שהנרי יעשה בשבילו. הנרי מסכים, ומגלה במהרה שהוא נכנס לעסקה שעדיף היה לסרב לה.

היו מספר נסיונות להפיק סרט ל”נוירומאנסר”, שכולם נכשלו, כשהאחרון התחיל ב-2007 ומת סופית ב-2015. כעת ישנו נסיון חדש של פוקס (Fox), שנראה יחסית מבטיח. את התסריט לגרסה זאת כותב סיימון קינברג, התסריטאי של רוב סרטי “אקס-מן” האחרונים. בתפקיד הבמאי הוצב טים מילר, מומחה באפקטים ובמאי “דדפול” הראשון.

צד שמאל של החושך – מחקר של תפקידי מגדר בחלל החיצון

כיום, מדע בידיוני לרוב מסמל סיפורים בחלל, הרפתקאות בגלקסיות רחוקות רחוקות, בעתיד כה רחוק שהוא כמעט לא רלוונטי. אך בתחילת דרכו, המדע הבידיוני היה הז’אנר החתרני ביותר, ז’אנר שמטרתו הייתה לבחון סיטואציות חברתיות אמיתיות בסביבה מומצאת, ודרך הסיפור הזה להביע רעיונות מורכבים שקל יותר לראות כאשר הם מרוחקים מאיתנו בזמן ובחלל.

אורסולה לה-גווין לא שכחה את זה מעולם. ספרה “צד שמאל של החושך” (The Left Hand of Darkness) מתרחש בעתיד בו קיים ארגון בין-גלקטי, המאחד גזעים רבים למטרות שלום ושגשוג הדדי. הספר הוא יומן מסע, למעשה, של סוכן של הארגון, אדם בשם ג’נלי איי. ג’נלי איי טס לכוכב בשם גת’ן, כדי לשכנע את בני הכוכב להצטרף לארגון. הוא נתקל במכשול מאוד בסיסי במשימה שלו – קשה לו מאד לתקשר עם בני הכוכב כי הם הגזע החייזרי ביותר אותו הוא פגש אי פעם.

בני גת’ן מחוסרי מגדר לחלוטין. בזמן קיום יחסי מין הם מקבלים תפקיד זכרי או נקבי, באקראי לחלוטין, אך בשאר הזמן אין להם מין ביולוגי, ואין להם שום מגדר קבוע כתוצאה מכך. המונח “מגדר” פשוט לא קיים אצלם. כאשר ג’נלי איי רואה עצמו כגבר, זה מוזר להם מאוד כי אין להם דרך להבין את זה. ג’נלי איי, מנגד, מתקשה מאוד בתקשורת שלו עם בני גת’ן, כיוון שהוא רואה שתקשורת בין אישית מסתמכת על מגדר הרבה יותר משהוא חשב.

לספר היו מספר אדפטציות בתיאטרון ואף ברדיו, אך כעת, לראשונה, תהייה לו אדפטציה טלוויזיונית. היא מופקת על ידי Critical Content, ולה-גווין עצמה לוקחת חלק בהפקה, כמפיקה-מייעצת.

השנה תהייה זכורה כשנה בה פוקס (Fox), המחזיקה בזכויות ההפצה של גיבורי האקס-מן (X-Men), החליטה לנסות דברים חדשים ונועזים. התחלנו את השנה עם “לגיון” (Legion) ו”לוגאן – וולברין” (Logan), סדרה וסרט מאד שונים לא רק ביחס לסרטי האקס-מן הקודמים, אלא בכלל ביחס למה שקיים בתחום גיבורי העל כרגע. והנה מגיעה לה The Gifted, סדרה חדשה על מוטאנטים, וגם היא טוענת לכתר סדרת גיבורי העל הבוגרת של השנה. והאמת? יש לה סיכוי.

העלילה

The Gifted מתרחשת בעולם גיבורי האקס-מן, אך בתקופה בה האקס-מן, כארגון, לא קיימים יותר. לפחות לא רשמית. וכמוהם, גם לא אחוות המוטאנטים. לאחר שנים רבות בהן האקס-מן והאחווה נלחמו אלה באלה, וגרמו לאבדות רבות ברכוש ובנפש בין בני אדם “רגילים”, האנושות החליטה לשים לזה סוף. בארצות הברית מוטאנטים לא מחוץ לחוק, אך השימוש בכוחותיהם אסור. מעבר למשטרה ול-FBI שתופסים אותם, קיים גם ארגון ה-Sentinel, ארגון פרטי עם מימון ממשלתי שמטפל במוטאנטים בדרכים משלו.

סטיבן מוייר (Stephen Moyer) מ”דם אמיתי” משחק את ריד סטרוקר, תובע מחוזי שמתמחה בתביעות נגד מוטאנטים. ריד לא שונא את המוטאנטים, ולמעשה רואה עצמו כאחד שמנסה לעזור להם מתוך המערכת, אך הוא בשום פנים ואופן לא רוצה לראות את מלחמות המוטאנטים של העבר חוזרות לרחובות. הוא נשוי לקייט, אותה משחקת אמי אקר (Amy Acker) מ”אנג’ל” ו”בית הבובות”, ויש להם שני ילדים – קייט ואנדי.

חיי הסטרוקרים מתערערים כאשר אנדי, הבן הצעיר, מתגלה כמוטאנט. הוא חושף את כוחותיו בטעות, כוחות שהוא עצמו לא היה מודע אליהם, מול קבוצה של בריונים שמתאכזרים אליו. אחותו, גם היא מוטאנטית צעירה ולא מנוסה, עוזרת לו להימלט הביתה, ומשפחת סטרוקר מוצאת את עצמה נמלטת מהחוק.

בלית ברירה, ריד משתמש בקשרים שלו כדי ליצור קשר עם מחתרת המוטאנטים המקומית, כדי שיעזרו לו להגן על ילדיו. הוא מוצא את עצמו בין הפטיש לסדן, כאשר הוא נלחם במערכת אותה הוא מייצג מצד אחד, והמוטאנטים שאמורים להגן על ילדיו לא סומכים עליו מאידך.

לא מבזבזת זמן

יש סדרות שאוהבות לקחת את הזמן, לבנות את הדמויות, לאפיין אותן, להציג את העולם, ורק אז להנחית את העלילה על ראשיהן. זה עובד בחלק מהסדרות, ובחלקן זה לא עובד בכלל. גם כשזה לא עובד, אנחנו, כצופים, מוצאים תירוצים לסדרות לפעמים: “לבנות דמויות זה הכרחי”, אנחנו אומרים, “צריך להכיר את העולם כדי להתמודד איתו”, אנחנו מניחים. אבל The Gifted לא צריכה שנגן עליה או נתרץ בשבילה, כי היא מצליחה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

The Gifted מתחילה באקשן, ממשיכה לאקשן, ומסיימת את הפרק עם עוד אקשן. דברים קורים כל הזמן, והעלילה המרכזית של הסדרה מתחילה עוד לפני הדקה העשירית של הפרק הראשון. על חשבון מה, אתם שואלים? על חשבון כלום. באמת.

כי The Gifted מצליחה לתת את האקספוזיציה שלה בצורה דינמית תוך כדי שהסיפור שלה מתקדם. אנחנו מכירים את הדמויות, לומדים להבין אותן ולהזדהות אתן, מגלים איך העולם הזה רואה מוטאנטים, איך מוטאנטים מתקיימים בעולם, ואת כל זה אנחנו לומדים בלי הקאות טקסט מגושמות, בלי קריינות מאולצת, בלי לקרוא טקסטים מעייפים ובלי שהשחקנים לרגע יצאו מהדמות שלהם. הדמויות לא מספרות לנו סיפור, הן חיות את חייהן, ואנחנו מבינים מה קורה תוך כדי.

The Gifted מדלגת ככה על הרבה מאד קלישאות שחוקות. ציפיתם שהילדים יסתירו את המוטאציה שלהם מההורים? לא, הילדים במצוקה, והם רצים מיד לאמא לעזרה, כי הם יודעים שאמם תתמוך בהם. חשבתם שהאבא יכעס ויתנגד, בתור לוחם צדק שמכניס מוטאנטים לכלא? מה פתאום! ריד מיד הופך תקליט, ולא מהסס אפילו לרגע. הוא יגן על הילדים שלו בכל מחיר, ולא משנה בכלל אם יש להם כוחות על עם פוטנציאל גרעיני.

גם כשריד פונה למחתרת, אנחנו מצפים להתנגדות. והוא בהחלט מקבל אותה, אבל ההתנגדות שפויה, הגיונית, לא מוגזמת. בתוך המחתרת עצמה? יש חיכוכים, יש דרמה, אבל כולם בסופו של דבר פועלים יחד, כי צריך, כי אין ברירה, וכי סך הכל המוטאנטים האלה מנסים לשרוד.

The Gifted מתחמקת מהמלכודות אליהן נופלות סדרות פעולה רבות אחרות – היא לא ממציאה בעיות לגיבורים שלה, הם סובלים ממספיק בעיות אמיתיות גם ככה. זאת גישה מרעננת, שמאפשרת לנו להנות מעולם מרתק ועלילה טובה, בלי להתעצבן על דמויות שמתנהגות בצורה לא סבירה. כולם מעניינים, כולם מאופיינים, עם כולם אפשר להזדהות, וכרגע אין גיבור אחד מוגדר בסדרה הזאת, כי כיאה לסדרת אקס-מן, יש כמה וכמה דמויות מרכזיות, שאולי יהיו גיבורות בלעדיות בפרקים מסוימים, אך הסיפור הוא הסיפור שלהן ביחד, ולא של אף אחד ספציפי.

מתוך “The Gifted” (תמונה באדיבות FOX)

טובה בזכות עצמה

דרך The Gifted פוקס מראה למארוול איך עושים טלוויזיה. קשה לומר אם זה מקרי או לא, שהסדרה יוצאת מיד אחרי שהתחילה “הבלתי אנושיים” (The Inhumans) של מארוול. “הבלתי אנושיים” היא התשובה של מארוול למוטאנטים של פוקס, שלמארוול עצמה אין גישה אליהם, ובעוד ש”הבלתי אנושיים” סופגת בוז רב מקהל המעריצים, The Gifted לא יכלה להתחיל טוב יותר.

מצד שני, בחטיבת הטלוויזיה פוקס משתפת פעולה עם מארוול, כך שיכול להיות שדווקא שילוב הכוחות הזה הוא שמאפשר לסדרה להמריא. מה שבטוח, זה לא השם של האקס-מן שגורם לה להמריא, כי היא באותה קלות יכלה להיות סדרה מכל מותג אחר.

ארגון “סנטינל”, הופעה קצרה של סטן לי, צלצול בטלפון שלקוח משיר הפתיחה של הסדרה המצוירת וכמה דמויות מאוד שוליות מהקומיקס זה כל הקשר בין The Gifted לעולם האקס-מן. אין הופעה או אפילו אזכור של פרופסור אקסבייר, וולברין, סייקלופס, ושאר דמויות בולטות ביקום הזה. הפרק הראשון מבהיר לנו שכל אלה בכלל לא בתמונה, זה לא הסיפור שלהם. פוקס משתמשת בעולם קיים ואהוב, אבל במקום למנף את הכוח השיווקי המובן מאליו של העולם הזה, היא מקטינה אותו, ובכך יוצרת עולם יותר אוטנטי, שמותר גם להתפרע בו קצת יותר. וזה תענוג של ממש.

בשורה התחתונה

ראינו בינתיים פרק אחד בלבד. לאן תמשיך The Gifted? לאן היא תתפתח? נגלה בשבועות הבאים. אי אפשר לדעת בוודאות שרמה זו תישמר לכל אורך העונה. אבל בפרק הראשון היו לה עשרות הזדמנויות לטעות, והיא התחמקה מכל אחת ואחת המלכודות האלה. כל אחת מההחלטות שנעשו סביב פרק הפיילוט הייתה לא פחות ממושלמת, וכשזה מגיע לסדרת מתח/פעולה, מזמן לא התלהבתי כל כך מסדרה שיש בה גיבורי על.

בכנס קומיק קון בניו יורק (New York Comic Con), שמתקיים בימים אלה ממש, הוצג לראשונה הטריילר לעונה הבאה של “תיקים באפלה” (The X Files). זו תהייה העונה השנייה של הסדרה מאז חזרתה למסך בשנה שעברה, ועונתה ה-11 בסך הכל.

קריאה נוספת: תיקים באפלה חוזרת לעונה 11

“תיקים באפלה” היא סדרת מדע בדיוני, מתח וריגול, הסובבת את סוכני ה-FBI פוקס מאלדר ודנה סקאלי, אותם משחקים דיוויד דוכובני (David Duchovny) וג’יליאן אנדרסון (Gillian Anderson). מאלדר וסקאלי מוצבים במחלקת “תיקי ה-X”, תיקי FBI לא פתורים, שנסיבותיהם מסתוריות ולא ברורות. הסדרה נוגעת בעל טבעי לא פעם, אך עלילתה המרכזית עוקבת אחר פלישה חוזרת ונשנית של גזע חיזרים מסתורי לכדור הארץ, ואחר קנוניה ממשלתית להסתיר ואף לנצל את החייזרים האלה. גיבורי הסדרה, מאלדר וסקאלי, תקועים בדיוק באמצע, כמובן.

בתחילת הטריילר ישנה התייחסות לתקופה בעונות המוקדמות של הסדרה, בה סקאלי עצמה נחטפה על ידי חייזרים, כאשר נערכו עליה ניסויים. כמו כן, למאלדר וסקאלי נולד בן, אותו הם אבדו. נדמה שלבן הזה יש תפקיד מרכזי בעלילת העונה החדשה.

נאמר למאלדר לא פעם במהלך הטריילר שהוא חייב “להרוג אותו”. האם מדובר באיש המעשן, אויבו המושבע של מאלדר, או שמא דווקא הבן הוא הבעיה? בסוף הטריילר מופיע גבר צעיר שמעשן גם הוא, באותו אופן שמאפיין את האיש המעשן. האם זהו הילד הסורר?

העונה ה-11 של “תיקים באפלה” תעלה לשידור במהלך 2018. תאריך יציאה ספציפי עוד לא הוכרז.

אחרי טיזר שעלה, ירד ועלה שוב, טריילר שהבטיח תאריך יציאה ולא סיפק אותו, ושמועות שהעונה עשויה להידחות בעקבות הטבח בלאס וגאס בתחילת החודש, שחררו מארוול ונטפליקס טריילר חדש ל”מעניש” (The Punisher), שחושף אור נוסף על ההתרחשות בסדרה, וקובע תאריך יציאה סופי לעונה הראשונה של הסדרה – ה-17 בנובמבר הקרוב.

בטריילר החדש אנחנו מגלים עוד על היחידה בה שירת פרנק קאסל בזמן שירותו הצבאי. אנחנו רואים את מפקד היחידה רולינס כאדם נחוש וכריזמטי, שמצפה מפקודיו למלא כל פקודה שלו, אכזרית ולא חוקית ככל שתהייה. וקאסל מגלה, שהקשר שלו עם המפקד הזה ועם היחידה שלו עוד לא נגמר.

כי רולינס, אותו משחק פול שולץ (Paul Schulze) מ”האחות ג’קי”, “חוק וסדר” ו”הסופרנוס”, רוצה לתפוס את קאסל, ולחסל אותו. נראה שהם לא נפרדו כידידים, ומה שקאסל יודע מסכן את רולינס ואת היחידה. קאסל, מנגד, רואה קשר בין רולינס לבין רוצחי משפחתו, כך שהוא לא יקשה על חייליו של רולינס – הוא הולך לבוא אליהם בעצמו, כדי להעניש אותם.

קאסל ורולינס הולכים להתנגש ראש בראש בניו-יורק, והריקושטים של העימותים ביניהם הולכים לפגוע בכל מי שקרוב לקאסל, כולל העיתונאית קרן פייג’ וההאקר מיקרו, שעוזר לקאסל לחשוף פרטים מהעבר שלו.

“המעניש” תהייה זמינה בשירות הצפיה הישירה של נטפליקס בלבד, וכל פרקי העונה הראשונה יעלו בבת אחת ב-17 בנובמבר.

אתם ודאי מכירים את חניבעל “הקניבל” לקטר, דמות הפסיכופט הפיקטיבי, שהפך לסנסציה קולנועית עם ההצלחה המסחררת של “שתיקת הכבשים” מ-1991. הסופר שעומד מאחורי הדמות, תומס האריס, ביסס את לקטר על רוצח אמיתי אותו הוא ראיין בשנות ה-60, ויתכן ושאב השראה מעוד כמה רוצחים סדרתיים.

ארגון ה-FBI אותו מציג האריס נראה כמיומן ביותר בטיפול ברוצחים מהסוג הזה, אבל ב-1981, כשיצא “דרקון אדום”, הספר הראשון בו הופיע לקטר, כל זה היה חדש מאוד ל-FBI. כי ב-1977, רק ארבע שנים לפני זה, ההגדרה של “רוצח סדרתי” בכלל עוד לא הייתה קיימת. “צייד המחשבות” (Mindhunter) שמשודר כעת בנטפליקס מספר על ה-FBI הזה, הארגון השמרני שעבר מהפכה מוחלטת, בגישה שלו ללוחמה בפשע.

העלילה

ג’ונת’ן גראף (Jonathan Gruff) משחק את הולדן פורד, סוכן FBI צעיר, מומחה לניהול משא ומתן עם חוטפים. למרות שפורד מצטיין במשא ומתן, את רוב זמנו בסוכנות הוא מבלה בקוונטיקו, האקדמיה של ה-FBI, שם הוא מלמד את הסוכנים העתידיים כיצד לנהל משא ומתן איכותי ובטוח. הולדן לא במקרה טוב במה שהוא עושה – הוא אמפתי, והוא מבין לליבם של החוטפים. הוא רוצה להבין מה עובר עליהם יותר טוב, מה מתרחש בתוך ראשם, ומה מוביל אנשים נורמטיבים למראה לפשוע. הוא מתעניין בזה יותר מדי, למעשה, כי הממונים עליו בסוכנות כבר עייפים מהשאלות שלו, וחשדניים כלפי שיטות הלימוד החדשות שהוא מנסה לפתח.

בשביל להעסיק אותו, ולהרחיק אותו מהעוצרים בקוונטיקו, מחליט ראש המחלקה של פורד לצוות אותו לסוכן המיוחד ביל טנץ’, אותו משחק הולט מקאלאני (Holt McCallany). טנץ’ עצמו מבקש את ההעברה, למעשה, שכן הוא גם שמע על הסקרנות הלא בריאה של פורד, והוא דווקא רוצה לנצל אותה. טנץ’ נוסע ברחבי ארצות הברית כדי להעביר הדרכות בתחנות משטרה, על איך להתמודד עם פושעים. והפשע בעולם מתחיל להשתנות.

בעבר, עיקר הפעילות של ה-FBI הייתה בלתפוס גנגסטרים. עכשיו, בשנות ה-70, הפשע המאורגן הוא כבר לא מה שהיה, אבל הארגון עדיין לא הצליח להתאים את עצמו למציאות החדשה, בה צצים עוד ועוד מקרים של רוצחים, בעלי מניעים לא מובנים. בולט במיוחד המקרה המחריד של צ’ארלס מנסון, שה”משפחה” שלו, כת פנאטית של צעירים שעקבו אחריו, רצחה בשמו מספר אנשים. טנץ’ רוצה לעזור לשוטרים פשוטים ללמוד להתמודד עם מפלצות כאלה, והוא מאמין שפורד, שניגש אל הפושעים ממקום של הבנה, של סוציולוגיה ופסיכולוגיה, ולא רק קרימינלוגיה, יוכל לתת לשוטרים האלה עצות טובות. על הדרך, יהיה אתו בחור צעיר שיסחוב בשבילו את המקרן.

טנץ’ ופורד מוצאים את עצמם נקלעים לא פעם למצבים, בהם השוטרים המקומיים מבקשים מהם עזרה, בפתרון פשעים קשים לפיצוח. ובסיטואציות האלה, פורד מתחיל לפרוח, ולפתח שיטה שלמה לזיהוי והבנה של הפושעים האלה. ההבנה וההזדהות אתם, כמובן, לא מוצאת חן בעיני אף אחד ממקורביו, כולל טנץ’ עצמו, שרואה כיצד השותף הצעיר שלו מאבד את המצפן המוסרי שלו בהדרגה.

דמויות שקשה לחבב ואי אפשר לשנוא

את הדבר הבא כנראה תשמעו על “צייד המחשבות” לא מעט – הולדן די בלתי נסבל. אבל אין שום ספק בליבי שזה מכוון לחלוטין. למעשה, מפרק לפרק, תגלו שאין אף דמות בסדרה שאפשר באמת לאהוב, במאה אחוז, בלי משהו שיפריע לכם לאהוב אותה. ובכל זאת תמצאו את עצמכם מחבבים את טנץ’, משועשעים מבת הזוג של הולדן, וגם מזדהים עם הולדן עצמו, אותו אנחנו מלווים לאורך הסדרה כולה.

בגלל שאנחנו כל כך אמביוולנטים לגבי כולם, הרבה יותר קל לנו להזדהות עם הדמויות האחרות בסדרה – אלה של הרוצחים. טנץ’ והולדן פוגשים כמה טיפוסים מאוד לא נעימים, בלשון המעטה, אבל אנחנו רגילים כבר לעקוב אחרי דמויות שאנחנו לא לגמרי מאוהבים בהן. נדמה לכם שהקפיצה מסוכן FBI פוץ וגאוותן, לרוצח סדרתי שמספר בנונשלנטיות על המעשים המגונים שהוא ביצע בגופות של קורבנותיו, היא קפיצה גדולה? ובכן, היא לא גדולה עד כדי כך.

כי בינינו לבין הדמויות בסדרה נוצרת מידה של ריחוק. וכמו הולדן, אנחנו מחפשים בעירנות מוגברת, עם מי אפשר להזדהות, ומה אפשר ללמוד מהם. והאנשים האלה, מהם הולדן לומד, ומהם אנחנו גם לומדים בהשלכה, הם אנשים מרתקים. אנחנו לא נאהב אותם, אבל אנחנו בהחלט נרצה לראות עוד מהם על המסך.

מתוך “Mindhunber” (צילום: Merrick Morton, באדיבות Netflix)

בין סדרת דרמה לסדרת מתח בלשית

מה שהכי מעניין ב”צייד המחשבות”, זו החלוקה שהסדרה עושה בין שתי סדרות שונות, בפועל. אחת היא הסדרה שגיבורה הוא הולדן פורד, סוכן צעיר שנלחם במערכת מיושנת, כי הוא רוצה לשפר אותה. בנוסף, הוא גם מוצא את הרוצחים הסדרתיים מרתקים, ומפתח מידה לא בריאה של הערצה אליהם. זהו סרט דרמה פסיכולוגי, שנכנס למעוזות האפלים של נפשו של הגיבור.

הסדרה השנייה היא סדרה על זוג סוכנים, פורד וטנץ’, שמטיילים ברחבי ארצות הברית ופותרים תעלומות מסתוריות. זוהי סדרת מתח בלשית לכל דבר, בה אנחנו נתקלים במקרים מזעזעים, וצופים בגיבורים מפתחים שיטה חדשה שלא הייתה קיימת לפני כן, שבעזרתה הם מאתרים ותופסים את הרוצחים האלה.

שתי הסדרות לא רעות בפני עצמן, אבל הכוח של “צייד המחשבות” נמצא במפגש ביניהן. לפעמים, “צייד המחשבות” אלימה להחריד ומעוררת פלצות. לפעמים, היא דווקא שקטה ואיטית כל כך, שאתם שומעים את פעימות הלב של עצמכם. והיא כל הזמן קופצת בין שני המצבים האלה, ומכניסה את הצופים למעין טראנס, בו אנחנו מרותקים לחלוטין.

זו לא סדרה שעשויה על טהרת האלימות, בשום פנים ואופן – רוב האלימות הקשה נצפית דרך תמונות של קורבנות לאחר המעשה, ודרך סיפורים שהדמויות מספרות. נדמה שהסדרה בכוונה חוטאת נגד עקרון ה-show, don’t tell עליו גדל כל קולנוען, כשהיא מסרבת להראות לנו את הרציחות, ושוב ושוב מספרת לנו עליהן. זאת מכיוון שאנחנו חווים את זה כמו שהולדן חווה את זה – מרוחק, כסיפור מרתק על משהו שאנשים בשר ודם עשו, משהו שקשה מאוד להאמין בו. ובזכות זה, ההחלטה לספר את הסיפורים ככה רק מוסיפה עוד לסדרה, בעצם, והופכת אותה למותחן איכותי, במקום למרחץ דמים מיותר.

מתוך “Mindhunber” (צילום: Patrick Harbron, באדיבות Netflix)

בשורה התחתונה

למרות ש”צייד המחשבות” היא סדרה איטית למדי, היא מרתקת לכסא ולא מרפה. היא נהדרת כדרמה תקופתית, שמציגה תיעוד בדיוני המבוסס על מקרים אמיתיים, של איך סוכנות ה-FBI הפכה למה שאנחנו מכירים מקולנוע מאוחר יותר. וכמותחן בלשי, היא מצליחה להדיר שינה מעינינו, עם סיפורי הזוועות עליהם אנחנו שומעים, וצופים בשני הבלשים המבריקים פותרים אותם בהדרגה.

אין אקשן ב”צייד המחשבות” – אין מרדפי מכוניות או קרבות אקדחים, ובכל זאת, אתם תרגישו לא פעם איך הדופק שלכם גובר והמצח מתכסה בזיעה קרה, כמעט כאילו הרוצחים האלה נמצאים אתכם בתוך הבית. טד באנדי, אחד מהרוצחים הסדרתיים הכי מתוקשרים בכל הזמנים, אמר פעם ש”אנחנו הבנים שלכם, הבעלים שלכם, אנחנו בכל מקום. ומחר יהיו לכם עוד ילדים מתים”. ו”ציידי המחשבות” מעבירה את התחושה הזאת בצורה מושלמת הרבה יותר, מכמעט כל סרט או סדרה אחרים, שאי פעם עסקו ברוצחים סדרתיים.

“צייד המחשבות” זמינה בלעדית בשירות הצפיה הישירה של נטפליקס (Netflix).